דלית קפלן, פסיכולוגית קלינית

דלית, נעים להכיר

דלית, פסיכולוגית קלינית, כותבת בגוף ראשון פיסות מחוויות היום יום של אלון, ילד עם הפרעת קשב.

אלון, נעים להכיר

אני אלון. ילד בן 12 המאובחן כילד עם הפרעת קשב. אני מתנהל ביום יום כמו כל ילד עם הפרעת קשב. ושם בדיוק הבעיה שלי. בדבר הזה שנקרא "להתנהל". כי… הפרעת קשב ו"להתנהל" לא ממש הולכים ביחד, ומי כמוכם כהורים יודע זאת.

הירשמו לעדכון על פוסטים חדשים

קטגוריות

נכתבו לאחרונה

"את לא מבינה אמא…זה כואב לי בריח"

וויסות חושי, ריפוי בעיסוק, הפרעת קשב, דלית קפלן פסיכולוגית קלינית

כשהבן הצעיר שלי היה בן 5 (זה עם הפרעת הקשב), אחותו הבכורה בדיוק חגגה בת מצווה. לכבוד האירוע נסענו כל המשפחה לטיול בת מצווש בארה"ב. בחלק מבתי המלון בהם לנו , היתה כלולה גם ארוחת הבוקר. היינו קמים, מתארגנים במרץ לקראת עוד יום של "לטרוף את אמריקה" ואז נכנסים לחדר האוכל של בית המלון. התוכנית היתה כמובן פשוטה וחלקה: אוכלים, שותים ויאללה ממשיכים את המסלול המתוכנן. אבל….תוכניות לחוד ומעשים לחוד.

"אין סיכוי שאני נכנס לפה! יש פה ריח נוראי, אני עוד שנייה מקיא!"

בחדר האוכל, זה של בית המלון, כמו של כל בית מלון אחר בטיול בו שהינו לפניו או אחריו, היה ריח של ארוחת בוקר. ובתוך מכלול הריח הזה, היה שם גם ריח, שלנו הישראלים פחות מוכר, וזה הריח של הבייקון המטוגן של האמריקאים. ריח חזק לכל הדיעות. אבל….רק ריח, כולה ריח, מי ישמע.
בעלי, שני הילדים הגדולים ואני נכנסנו לחדר האוכל ומייד העמסנו בעיניינו (ואינשאללה עוד שנייה בצלחתינו) מכל טוב. הוא, הקטן, נעמד בכניסה לחדר האוכל והודיע: "אני לא נכנס, אין סיכוי שאני נכנס לפה. יש פה ריח נוראי, אני עוד שנייה מקיא!" נסיונות השכנוע הרך והנעים לא הועילו. העברנו הילוך, והיינו ברורים ותקיפים יותר: "אתה נכנס לפה. זו לא שאלה". האחים שלו כבר החלו מאבדים סבלנות ומסננים לעברו : "כל הטיול הזה דפוק רק בגללך".
וכך זה הלך והסלים. והוא….הקטן בשלו עומד :"אני לא נכנס לפה. אני אקיא לכם על הצלחת. לא יכול להריח את הריח הזה".
בסוף….נשארתי איתו בחוץ.  הגדולים נכנסו ואכלו, ואני והוא יצאנו לרחוב וסעדנו את ליבינו בדונאט וקפה/מיץ תפוזים.  אחרי הפעם הראשונה, השנייה והשלישית שזה נעשה בחוויה של תסכול ומירמור, בפעמים הבאות, בחרתי לא רק להשלים עם זה, אלא אפילו להינות מזה.
וכך זה היה: היה ברור שבבתי מלון עם ריח של בייקון בחדר האוכל, חלקינו נכנסים ואוכלים את ארוחת הבוקר שם, וחלקינו (הקטן ואחד מהוריו) יוצאים לאכול דונאט ברחוב. וברגע שזה היה ברור, הכל היה טוב. באמת שהיה  טוב.

באחת השיחות שהיו לנו על המדרכה, עם הדונאט בין שיניו הקטנות והמתוקות , השוקולד מרוח על שפתיו והשמש הנעימה מלטפת את שנינו, דיברנו קצת על מה הוא מרגיש כשיש ריח לא נעים. הוא אמר  לי : "את לא מבינה אמא…..זה כואב לי בריח. לכם זה רק קצת לא נעים. לי זה ממש כאילו כואב. כואב לי בריח". נראה כאילו אי אפשר היה להסביר את זה ברור יותר. נדמה לי שהשיחה הזו גרמה לי להבין אותו ולקבל אותו הרבה יותר. נדמה לי גם שהשיחה הזו גרמה לו להרגיש שאולי אפשר שיהיה קצת פחות כואב בריח עכשיו, כי דיברנו על זה, כי אמא הקשיבה לי וכי אמא לא כועסת עליי.

קשיים בוויסות חושי – שיחה עם ענת בר- טל, מרפאה בעיסוק

לא מעט ילדים עם הפרעת קשב, אפשר לומר שאפילו רבים מהם , סובלים מרגישות חושית ברמה כזו או אחרת לפחות בחוש אחד. זה יכול להיות רגישות יתר לריח, לרעש, למגע, לטעם וכיו"ב. חלק גדול מאיתנו, ההורים לילדים עם הפרעת קשב, שמעו את המושג "רגישות חושית" או "קשיים בוויסות חושי" והופנו לריפוי בעיסוק על מנת לסייע לילד להתמודד עם הרגישות החושית שלו.  
פגשתי את ענת בר טל, מרפאה בעיסוק ** על מנת להבין מה הם בדיוק ריפוי בעיסוק, רגישות חושית, וויסות חושי ועוד. שאלתי אותה איך עלינו ההורים לזהות קיומן של רגישויות חושיות בקרב ילדינו, ומה בעצם עלינו לעשות על מנת לאפשר לילד (וגם לנו) להתמודד עם זה באופן מיטבי בשגרת היום יום שלו ושלנו.
בשורות הבאות סיכמתי את עיקרי השיחה שלי ושל ענת. מוזמנים לקרוא.

מה זה ריפוי בעיסוק?

ריפוי בעיסוק הוא הניסיון לעשות שימוש בעיסוקים משמעותיים עבור המטופל אשר דרכם ניתן יהיה לשפר את היכולת שלו להשתתף בצורה מיטבית בסביבה הטבעית והיומיומית שלו. על מנת שניתן יהיה להעצים את ההשתתפות המיטבית של הילד בחיי היומיום שלו, יש לקחת בחשבון שלושה גורמים עיקריים:

  1. דרישות הסביבה – נניח לשבת 5 שעות ליד שולחן בבית ספר, לשבת 20 דקות במפגש בגן, לאכול ארוחת שישי עם כל המשפחה המורחבת, להסתובב בקניון הומה מאדם על מנת לקנות בגדים לחג וכיו"ב.
  2. יכולות הילד– כמו שלא לכל סביבה יש אותן הדרישות (הדרישות של הסביבה מילד שחי בשבט באפריקה לדוגמא הן לא אותן דרישות של ילד במערכת החינוך הממלכתית הסטנדרטית ), כך גם לא לכל ילד יש אותן היכולות. יש לאבחן סוגיות שונות הנוגעות ליכולות התפקודיות של הילד (בהקשר של דרישות הסביבה ממנו), ביניהן טווח הקשב של הילד, רגישויות חושיות של הילד וכיו"ב.
  3. הפער בין הדרישות ליכולות- ברגע שנגדיר לעצמינו מה הדרישות של הסביבה הטבעית בה הילד חי , ולמולן נגדיר לעצמינו מה היכולות של הילד, נגלה לא פעם שישנו פער בלתי מבוטל בין הדרישות לבין היכולות. בפער הזה תבוא לידי ביטוי המצוקה של הילד שתתבטא בהתנהגות חריגה ומאתגרת המצריכה התייחסות מיוחדת. פה מתחילה העבודה שלנו!

המטרה, אם כן, של הטיפול בריפוי בעיסוק, היא ראשית לאבחן האם ישנו פער בין היכולות התפקודיות של הילד לבין דרישות הסביבה ממנו. היכן שקיים פער שכזה, אזי הריפוי בעיסוק מנסה מחד ולסייע לילד להרחיב או להגמיש את היכולות התפקודיות שלו כך שיתאימו יותר לדרישות הסביבה ממנו, ומאידך להתאים את דרישות הסביבה ליכולות הנוכחיות של הילד. כל זאת מתוך מטרה להיטיב את השתתפות הילד בחיי היומיום הטבעיים שלו באופן כזה שיעצים את הרווחה הנפשית שלו.

רגישות חושית וקשיים בוויסות חושי

לכולנו ישנם חושים דרכם אנו קולטים את העולם ולכל חוש יש מנעד קליטה בספקטרום כזה או אחר. לכל יצור חי ישנם מנעדים שונים בחושים שונים. כמו שלכלב יש חוש ריח מפותח יותר מלאדם, כך גם לבני אדם שונים יהיה חוש ריח מפותח פחות או יותר האחד יחסית לשני. יהיו כאלו שבקושי יריחו (תתרנים) ויהיו כאלו שיריחו כאילו שבגלגול הקודם הם היו כלב גישוש. כנ"ל לגבי חוש הטעם, חוש המגע, חוש השמיעה וחוש הראייה.
ילדים עם רגישות חושית הם לרב ילדים עם קושי בוויסות חושי. יהיו חושים שיעבדו אצלם בתת פעילות ויהיו כאלו שיעבדו אצלם ביתר פעילות. יתכן ואפילו אותו החוש לעיתים יעבוד בתת פעילות ולעיתים ביתר פעילות אצל אותו הילד. אנחנו פוגשים בקליניקה ילדים שיש להם רגישות יתר או תת רגישות במערכת חושית אחת או יותר.

"דיאטה סנסורית"

ישנן מספר גישות טיפוליות לטיפול ברגישות החושית והמקובלת יותר הינה לבדוק באיזה חוש יש לילד תת או יתר רגישות, ומשאבחנו זאת, להזמין את  הילד  ל"דיאטה סנסורית".
דיאטה שכזו כוללת חשיפה הדרגתית לסוגי גירויים  שונים (בהתאם לחוש הרלוונטי) וכן תרגילים שמעוררים ו/או מרגיעים את מערכת החוש הרלוונטית. זו מעין "פזיותרפיה" לחוש הרלוונטי וככזו ניתן בעזרתה לפתח בהדרגה את ה"גמישות" של החוש.
לצורך העניין , בזכות הדיאטה הסנסורית יתכן והילד יהיה קצת פחות רגיש בחוש הריח שלו או בחוש השמיעה שלו, או כל חוש אחר עליו עובדת הדיאטה. דיאטה שכזו עובדת על שיפור הוויסות החושי. הריפוי בעיסוק הקונבנציונלי דבק בדיאטות הסנסוריות ושם דגש רב על נסיון להגמיש (לעורר או להרגיע) את מידת הרגישות החושית של הילד בעזרת אותן דיאטות.

ההבדל בין וויסות חושי לעיבוד מידע חושי

הטענה העיקרית של ענת אל מול הריפוי בעיסוק הקונבנציונלי הינה שדיאטה סנסורית בלבד אינה מספקת. אין זה מספיק, לטענתה של ענת, רק לעזור ל"חוש" להיות גמיש יותר. זאת מכיוון שהילד אינו רק אוסף של חושים. לילד יש גם הבנה, תובנה , רגש והתנהגות.

אם הילד חווה פתאום ריח חזק נורא, אין זה מספיק רק "להרגיע" לו את חוש הריח. יש לעזור לילד להבין מה בדיוק קורה לו כשהוא מרגיש פתאום ש"כואב" לו בריח. יש לתת לילד הזה כלים לזהות שקשה לו כרגע, להבין למה קשה לו, מה בדיוק קשה לו, מה עושים כשקשה, איך מתקשרים לסביבה שקשה, איך אפשר לצפות מראש שעומד להיות קצת קשה  וכיו"ב.
לכל התהליך הזה אנו קוראים "עיבוד מידע" ובמקרה הספציפי שלנו : "עיבוד מידע חושי".
משמע- אין זה מספיק רק לפתח את היכולת של הילד לווסת את החושים שלו, עלינו גם לתת לילד כלים לפתח את היכולת שלו לעבד את המידע החושי שקולטים החושים שלו.

 תדמיינו ילד עם רגישות חושית בחוש השמיעה ובחוש הריח. כעת דמיינו את הילד הזה מגיע למסיבה שיש בה הרבה מאד אנשים, רעש, מוזיקה, ריחות של בשמים או מאכלים,  והכל בעוצמות ובגוונים שלא לגמרי מוכרים לו. ילד שכזה יחווה ברגעים שכאלו מצוקה משמעותית . אם הוא קיבל "דיאטה סנסורית", יתכן והמצוקה החושית שלו תפחת קלות. היא תפחת אך היא לא תעלם. טענתה של ענת הינה שכל עוד הוא לא יפתח כלים לזהות שהוא במצוקה, להסביר לעצמו למה הוא במצוקה ולהזכיר לעצמו מה יכול להקל עליו ברגעי מצוקה שכאלו, המצוקה תימשך. ככל שניתן לו יותר כלים שיאפשרו לו לעבד את המידע החושי שקולטים החושים שלו, על כל ההשלכות הרגשיות וההתנהגויות של הדבר, כך יהיה לו יותר קל לווסת את התגובה ההתנהגותית  שלו בזמן אמת.
ענת מדגישה כי תהליך עיבוד נכון הוא הכרחי לתהליך של וויסות והוא למעשה השלב הראשון בוויסות החושי.
עוד היא טוענת כי הערך המוסף שלה כיום , יחסית ל"מרפאה בעיסוק הקונבנציונלית", או יחסית למרפאה בעיסוק שהיא היתה בתחילת דרכה,  הוא שהיא מתייחסת אל הילד כמכלול ולא רק כאוסף של חושים. כלומר, היא שמה דגש גם ובעיקר על פיתוח היכולת של הילד לעבד את המידע החושי שהוא מקבל ולא רק  על וויסות החוש עצמו.

תהליך עיבוד המידע החושי

"כשאני מדברת על עיבוד מידע חושי, אני מדברת על תיווך", אומרת ענת. ענת מדברת על תיווך בין מה שהילד חש בחוש (טעם, ריח, מגע, שמיעה) לבין מה שהוא מבין במחשבה ובהמשך מרגיש ברגש נוכח המגע החושי הזה.  
נניח אם אני ילד שיש לו רגישות יתר למגע עם בדים מסויימים (כל בוקר התפר של הגרב או הבד של החולצה מאד לא נעימים לי), אז רק להרגיל אותי ברמה החושית למגעים ולמרקמים שונים (=דיאטה סנסורית) לא מספיק יסייע לי. זה יסייע אולי מעט אבל עד גבול מסויים וזה לא מספיק.
יסייע לי יותר אם אוכל לעבד ברמה הרגשית את מה שקורה לי כעת. נניח, אם אוכל להגיד לעצמי: "עכשיו ממש מעקצץ לי הבד של החולצה הזאת. זה לא נעים לי. מה עושים כשלא נעים? מה יכול להקל עליי את הלא נעים הזה? מה בדרך כלל מקל עליי כשמשהו לא נעים לי ? אולי אני אנסה להישאר בכל זאת עם החולצה הזאת ולראות בזמן הזה פרק אחד של התוכנית שאני אוהב בטלויזיה ואז ההרגשה הזאת תעבור מעצמה? אולי אני אלך לקבל חיבוק מאמא ונשים ברקע מוזיקה שעושה אותי שמח ואני קצת אשכח מזה שזה לא נעים עד שפשוט אני אתרגל לחולצה הזאת? הרי גם אתמול זה היה לי בהתחלה לא נעים ואחרי כמה זמן פשוט התרגלתי לזה והכל היה טוב." ואולי בכלל "הבגד הלא נעים" זה לא באמת מה שמפריע לי? אולי בכלל אני לחוץ כי עוד מעט יוצאים לבית ספר ואתמול המורה כעסה עליי, או החבר העליב אותי, והדרך שלי לאותת לאמא שקשה לי היא רק דרך ה"לא נעים לי הבד של החולצה".

ברור לגמרי בשלבים הראשוניים ובגילאים הצעירים, הילד עדיין יתקשה לעשות לעצמו באופן עצמאי את התיווך הזה. הוא זקוק לנו, ההורים, שנשמיע לו את ה"קול המתווך" , אותו קול שמתווך בין החוויה הגולמית והחושית לחוויה הרגשית וההתנהגותית.
כאשר למשל הריח של המאכל החדש נורא מפריע לו בארוחה המשפחתית , הוא זקוק לנו שנגיד לו בעדינות:
"הריח הזה ממש לא נעים לך עכשיו. בא לך לברוח מפה. בא לך להעיף מפה את הסיר הזה. זה באמת לא נעים. בוא נחשוב מה עוד אפשר לעשות כדי שתוכל לשבת איתנו בארוחה"….  בהדרגה, הילד ילמד בזכותינו להבין טוב יותר מה הוא מרגיש בחושים ומה הוא חווה בעולם הזה דרך החושים השונים שלו. בהדרגה הוא ילמד בזכותינו לדבר את ה"שפה הרגשית" הנלווית לשפה החושית, ויוכל להיות המווסת והמתווך של עצמו. בפעם הבאה כשהוא יגיע לארוחה עם ריח שלא נעים לו, הוא יוכל להגיד לנו "לא נעים לי הריח. תעזור לי לחשוב על פתרון". זאת במקום אירוע של בכי, עצבים , הימנעות או מתקפה על המצב, בלי בכלל יכולת להבין מה קשה לו, למה קשה לו או איך אפשר לתקשר את זה לסביבה .

נקודת המוצא היא שבסופו של דבר מה שבאמת ירגיע את הילד ויאפשר לו השתתפות ביום יום ממקום של רווחה נפשית, זה לא בהכרח שינוי משמעותי במימד החושי (הוא תמיד יהיה במידה מסויימת ברגישות יתר או ברגישות חסר בחוש הרלוונטי) ,כי אם היכולת שלו לעבד את החוויה שלו, משמע לזהות ולהבין מה הוא חווה כרגע בעולם, לדעת להסביר זאת לעצמו, ודרך תהליך זה, לדעת לווסת את התגובה הרגשית וההתנהגותית שלו לאירוע.

ומה התפקיד שלנו כהורים אל מול ילד עם קשיים בוויסות חושי?

לנו כהורים יש 4 תפקידים עיקריים:

  1. לשפר את היכולת של הילד לווסת את עצמו מבחינת חושית – זאת ע"י תרגול ה"דיאטה הסנסורית" עליה המליצה המרפאה בעיסוק אשר מטרתה כאמור להגמיש את החוש בו יש לילד תת או יתר רגישות.
  2. לשפר את היכולת של הילד לעבד את המידע החושי אותו הוא קולט- זאת על מנת לסייע לילד לזהות רגעים של קושי חושי, לדעת להבין טוב יותר מה קורה לו ברגעים שכאלו (כשנניח "כואב לו בריח"), לדעת לתת לזה מילים ולתקשר את זה לסביבה הקרובה לו, שלא דרך התקף זעם, ובעיקר לדעת מה יכול להקל עליו ברגעים של מצוקה חושית (בהמשך הפוסט הנוכחי תוכלו לקרוא דוגמאות רבות לכיצד בדיוק ניתן לעשות זאת).
  3. להתאים את הסביבה לילד: במקום בו אנו כהורים יכולים להקל על הילד ברמת המערכת החושית, עלינו לעשות זאת ולא להתלבט בכלל! נניח: אם גילינו שיש סוג מסויים של חולצות או גרביים העשויים מבד שאיתו יותר נעים לילד שלנו, אז אין טעם להתעקש בכל זאת "להרגיל" אותו לעוד סוגי בדים. יש פשוט לקנות שפע חולצות שכאלו או שפע זוגות גרביים שכאלו (אם אתם ממש רוצים לגוון, אז אפשר לגוון בצבעים, לא בסוג הבד) והכל יהיה הרבה יותר פשוט לכולם. אם הילד שלכם אוהב רק חומוס בפיתה לארוחת עשר, אז אין מה להילחם איתו, שימו לו רק חומוס בפיתה. יש מלחמות שהן מיותרות לגמרי. עלינו כהורים לכבד את הרגישות החושית של הילד ואיפה שאפשר לבוא לקראתו, פשוט לבוא לקראתו. עלינו לזכור את הרעיון שיש דרישות של הסביבה (נניח לא ללכת ערום לבית ספר) אבל יש גם יכולות של הילד (הילד שלי יכול ללבוש רק בד מסוג מסויים. כל בד אחר מגרד לו ומעקצץ לו בטירוף).
    איפה שאפשר להתאים את הסביבה ליכולות של הילד באופן פשוט יחסית, האחריות שלנו כהורים הינה לעשות זאת, פשוט לעשות זאת!
  4. לזהות סיבות נוספות לביטויי המצוקה החושית: בהקשר זה, לענת ישנו טיעון חשוב ומעניין-
    לעיתים, אולי אפילו לרב, לטענתה של ענת,  ביטויי המצוקה החושית של הילד, הם רק בחלקם חושיים. ברובם, הם בעצם איתות של הילד למצוקה שאינה בהכרח קשורה לחוש עצמו, כי אם קשורה למשהו רגשי או חברתי. המצוקה החושית הינה רק דגל שהילד מרים ודרכו הוא מבקש שנראה את המצוקה האמיתית שלו. הוא בעצמו לא בהכרח יודע להגיד מה קשה לו, אז הוא עושה שימוש באחת או יותר ממערכות החוש על מנת לאותת מצוקה ברבדים שונים לגמרי.

המצוקה החושית כאיתות למצוקה רגשית

תדמייני שאת קמה בבוקר ויש לך היום פגישה מאד חשובה בעבודה. את מוציאה מהארון את החולצה שתכננת ללבוש לכבוד הפגישה הזו. זו לא פעם ראשונה שאת לובשת אותה. חולצה מכופתרת ומחויטת. המעמד מחייב…את לובשת את החולצה והיא מציקה לך. הכפתור מעיק, התפר בכתף לא מפסיק לעקצץ. עכשיו….תמיד היה בה משהו קצת פחות קליל ונשפך בחולצה הזאת, ואת מטבעך תמיד מעדיפה ללבוש בדים נשפכים ולא מחויטים, אבל לרב את מחליקה את זה והכל טוב. היום, דווקא היום, החולצה לא נעימה ולא נוחה לך. ולמה? פשוט מאד. את לחוצה. עוד שעה וחצי עומדת להיות לך פגישה מאד משמעותית בעבודה.

כשאנחנו לחוצים (ולא משנה למה אנחנו לחוצים)  אנחנו דרוכים יותר, חסרי סבלנות יותר ודברים שבשוטף רק קצת מעיקים, אבל אנחנו מצליחים להתעלם מהם, פתאום עכשיו מעיקים ממש. זה קורה לכולנו. אבל….אם יש לך יכולת  לעיבוד המידע החושי שמעוררת בך החולצה, ודרכו, לעיבוד המידע של הסיטואציה כלל, את תוכלי לנשום עמוק, להרגיע את עצמך ולהגיד לעצמך: "דלית, את לחוצה מהפגישה בעבודה. זה טבעי שאת לחוצה. את לחוצה ובגלל זה את כולך גוש דריכות. בגלל זה החולצה הזאת קצת מעיקה. בוא תנשמי עמוק, שימי לך מוזיקה שאת אוהבת, לכי תשתי את הקפה שלך של הבוקר ואת תראי שבהדרגה הכל יהיה טוב. זו לא באמת החולצה…."
את זה תוכלי לעשות אם יש לך את היכולת לעבד ברמה הקוגניטיבית והרגשית את החוויה החושית הלא נעימה שגורמת לך לחוש החולצה.

תהליך דומה עובר גם על הילד. יכול להיות שלילד באמת יש רגישות יתר בכל הקשור למגע על העור, ובאמת ישנם בדים מסויימים שקצת יותר יפריעו לו. אבל, כשהוא קם בבוקר וחוטף את ה"ג'אננה" על התפר של הגרב, יתכן וזו לא באמת הגרב. יתכן והוא לחוץ ממשהו אחר. אולי אתמול חבר העליב אותו והוא חושש מהמפגש המשותף עם החבר בכיתה עוד כמה דקות, אולי זה היום החופשי של המורה והוא חושש מהמורה המחליפה, אולי יש היום מבחן גדול או שהוא פתאום נזכר שהוא לא הכין שיעורי בית וכיו"ב.  ענת אינה טוענת שהוא ממציא את הרגישות של הבד בגרביים. באמת לא נח לו. הוא לא ממציא כלום. באמת יש לו רגישות יתר למגע של בדים מסויימים. יחד עם זאת, ענת טוענת שלרב כשהרגישות הזו הופכת לדרמה (סצנה בהתארגנות הבוקר) , אז לא פעם זה יושב על מצוקה רגשית /חברתית כזו או אחרת. התפקיד שלנו ההורים (מעבר ללוודא שארון הבגדים שלו מדייק עבורו את סוגי הבדים אותם הוא יותר אוהב), הוא לאפשר לו עיבוד רגשי של החוויה החושית.

לייצר חוויה של רגיעה

יחד עם זאת, על מנת לאפשר לילד עיבוד רגשי של החוויה, עלינו ראשית לייצר לו חוויה של רגיעה. רק כאשר הילד מעט יירגע מהמצוקה החושית אותה הוא חווה כרגע, הוא יוכל להיות פנוי לדבר על למה ומה אולי מציק לו מעבר ל"תפר המעצבן בגרב". אז איך נייצר עבורו רגיעה? ענת משתפת אותי שאחד הדברים שהיא מקפידה לעשות עם ההורים שבאים אליה להתייעצות הוא לשים זכוכית מגדלת על האירוע אותו הם מתארים כאירוע מאתגר ביום יום שלהם עם הילד, ולבודד את המרכיבים מהם עשוי האירוע הזה. נניח אם הם אומרים לענת "כל בוקר הוא מתלונן על הגרביים", אז ענת בודקת האמנם זה קורה כל בוקר. כמעט תמיד אנחנו מגלים שלא כך הדבר. בבקרים של יום שבת כשמתארגנים לפעילות שהילד ממש אוהב, זה כמעט ולא קורה. לפני החוג כדורגל שלו , אליו הוא ממש מחכה ובו הוא ממש מצטיין, זה כמעט ולא קורה. דרך הדוגמאות הללו, ענת מדגימה ומחדדת להורים את המרכיב הרגשי שיש בסיפור. כשאנו מצליחים לבודד את הנסיבות ללחץ של ילד נופלים פתאום מלא אסימונים להורים. בתהליך "חקירת הנסיבות" שענת עושה עם ההורים, היא חוקרת ביחד איתם, לא רק את המקרים בהם היה קשה והילד היה סוער בשל רגישות חושית, אלא גם את אותם מקרים בהם, על אף הרגישות החושית שלו, היה לו יותר קל. היא מנסה לברר איתם, מה בשוטף מאפשר לילד להיות במצב של רווחה ורגיעה. "מדהים למשל לגלות מה מוזיקה יכולה לעשות", אומרת ענת. "משפחות שמספרות לי שההורים ו/או הילד אוהבים מוזיקה, אני מייעצת להם פשוט לפתוח את הבוקר עם מוזיקה. במהלך התארגנות הבוקר, לשים מוזיקה בבוקר ובפרט שירים וקצב שהילד אוהב. כמות ה"ניסים" עליה מדווחים ההורים שמתרחשים רק בזכות המוזיקה היא עצומה. הורים שבאים ומספרים לי כמה המוזיקה מאפשרת לכל התארגנות הבוקר להיות קלילה ונעימה יותר.

והרי מה בעצם קורה? לילד באמת יש רגישות נניח בחוש המגע. הבד של החולצה או של הגרב באמת מפריע לו. אבל מצאנו חוש אחר (נניח חוש השמיעה או חוש הקצב) שקיבל חוויה נעימה מאד (המוזיקה) וזה הצליח לפצות על אי הנעימות החושית. ועכשיו כשהילד רגוע יותר, קל לו להכיל יותר את אי הנעימות החושית בחוש המגע. היא לא נעלמת, הוא פשוט יכול ביתר קלות להתמודד איתה רגשית", מסבירה ענת.
ענת מתארת לי כיצד היא מחפשת ביחד עם ההורים את הרגעים ביום בהם הילד נמצא ב"טוב", רגעים בהם הוא חווה נינוחות ונעימות. ברגע שההורים איתרו רגעים שכאלו, ענת מכוונת אותם לעשות בהם שימוש על מנת לייצר אווריה נעימה במהלך היום כולו. ברגע שהילד נינוח ורגוע יותר לאורך היום- כך ה"רגישות החושית" והרגישות בכלל פוחתת.

התנהגות הורית- המצוי לעומת הרצוי

אני מבקשת מענת שננסה להבין את מה שהיא אומרת דרך מצבים מוחשיים שכולנו כהורים נתקלים בהם:
"אני רוצה שניקח מצב שכולנו מכירים כהורים , נדבר על ההתנהגות הטיפוסית שלנו ההורים במצב כזה, התנהגות שלרב אינה מועילה , ותגידי לנו מה ואיך כדאי לנו להתנהג אחרת באותו מצב, על מנת שה"עלילה" תתקדם לסוף טוב יותר". ענת מסכימה בחיוך.

ההתנהגות ההורית הטיפוסית ולא מאד יעילה נראית למשל ככה:
הילד מתחיל לקטר שהגרב לא נוחה לו.
אמא מתחילה בטוב ואומרת לו משהו בסגנון : "אבל חמוד, כבר גרבת מלא פעמים את הגרביים האלה והכל היה בסדר. יאללה חמוד, בוא תגרוב אותן, אין לנו זמן. ממש עוד כמה דקות אנחנו כבר חייבים לצאת לבית ספר".
הילד ממשיך ליילל. אמא מתחילה לאבד סבלנות ומביאה לו זוג אחר של גרביים. הוא מחליף גרביים אבל גם אלה מציקות לו. הוא מעיף אותן בעצבים ומעלה טורים. אמא ניגשת בעצמה לארון הבגדים ומביאה עוד שלושה זוגות גרביים. היא ממש מנסה לא לאבד את זה אבל גם היא כבר על הקצה. השעון מתקתק….והיא כבר רואה איך היא מאחרת לעבודה. כלום לא עוזר.
בתסריט הנ"ל כל הדיאלוג וכל הפוקוס הוא רק על המערכת החושית. אין שום ניסיון לדבר עם הילד "שפה רגשית", כלומר לאפשר לו עיבוד רגשי של החוויה החושית.

ההתנהגות ההורית היותר אפקטיבית לדעתי עליה ענת ממליצה נראית בערך ככה:
הילד מתחיל לקטר שהגרב לא נוחה לו. אמא ניגשת אליו ואומרת לו : "לא נעים לך בגרב. אני יודעת. יש בקרים שזה פשוט לא נעים, בוא…נשים ביו טיוב שיר שאתה אוהב זה יעזור לך להתארגן"…או : "אני מבינה שאתה כועס עכשיו וזה בסדר, אבל עכשיו צריך ללכת לצאת לגן/לבית ספר, אני יכולה לתת לך חיבוק או להכין לך כוס שוקו כדי לעזור לך להמשיך להתארגן ולהיות יותר נינוח ורגוע" (או כל פתרון אחר שאני כהורה יודע שבעבר עבד טוב על הילד שלי).  
בהדרגה כשישנם סימני רגיעה מצד הילד, ואם נניח אני יודעת שהיום יש לו מבחן גדול בבית ספר, אני יכולה להגיד: "לפעמים כשיש מבחן אנחנו לחוצים כל כך שכל דבר קטן, אפילו התפר בגרביים יכול להיות מה זה מעצבן!" אמירה כזו יכולה להזמין את הילד להכיר בעובדה שיתכן והוא בכלל לחוץ בגלל המבחן ובכך לאפשר לו קצת לדבר על הלחץ הזה ולא רק על העצבים בכלל הגרב. 
בדיאלוג שכזה, הפוקוס מהר מאד עובר לשדה הרגשי ולא נשאר ונתקע  בשדה החושי. יש ילדים שמיד ישתפו עם זה פעולה ויש כאלו שפחות. גם לא תמיד נמצא את הסיבה שבגינה הילד דרוך ולחוץ. לעיתים גם הוא בעצמו לא יודע למה הוא לחוץ היום. בדיוק כמו שגם אנחנו המבוגרים לפעמים קמים עצבניים , שום דבר לא נח לנו, ואנחנו לא תמיד יודעים למה קמנו כל כך עצבניים.
ועם הכל , התפקיד שלנו מול הילד במצב שכזה, הוא :

  1. להיות אמפתים למצוקה שלו ("זה באמת לא נעים שהגרב כל הזמן מעקצצת בנעל").
  2. להציע דרכי רגיעה שלא בהכרח קשורות למרכיב החושי עליו הוא מתלונן ("בוא נרגע קצת עם חיבוק ומוזיקה שאתה אוהב").
  3. לבדוק אפשרויות לסיבות שונות ללחץ מעבר למרכיב החושי עצמו עליו הוא מתלונן ("נזכרתי שהיום יש את המבחן הגדול בחשבון. לפעמים מבחנים מלחיצים אותנו על הבוקר אפילו שהתכוננת ממש טוב למבחן").

שיא המצוקה החושית: כשהילד כהר געש מתפרץ

חשוב לזכור שבעין הסערה , תהליך העיבוד הרגשי, בעיקר אם הוא בתחילת הדרך, לא באמת יעזור.
כשהילד כבר ממש סוער, הוא לא שומע אותנו, לא רואה אותנו והוא כולו הר געש מבעבע . אי לכך, יש "לתרגל" עם הילד דיבור של עיבוד ותיווך רגשי כשהוא רגוע ונינוח.
נניח אם היום בבוקר היתה דרמה סביב הגרביים, דרמה שהסתיימה בפיצוץ לא מוצלח , אבל אחה"צ הילד נינוח ורגוע, אז אפשר להושיב אותו על הברכיים, לחבק אותו, להתפנק ביחד עם גלידה או שוקו חם ולדבר איתו על מה שהיה בבוקר. כדאי להזמין אותו לחשוב ביחד מה אפשר לעשות כשזה יקרה שוב (ויש סבירות גבוהה שזה יקרה שוב) , מה יכול להרגיע אותו, מה אולי הלחיץ או הטריד אותו היום שלא קשור לגרביים ובגלל זה הוא היה כל כך עצבני בבוקר. אפשר לשתף אותו שגם לנו המבוגרים זה קורה  לפעמים שבגד מסויים מעצבן אותנו, בעיקר כשאנחנו לחוצים ממשהו שהולך לקרות היום בעבודה,  ולשתף אותו מה אנחנו, המבוגרים,  עושים כשזה קורה לנו.
ככל שנקיים איתו סוג כזה של שיח בשוטף, כשהוא נינוח ופנוי לשיחה, ככה יהיה לנו קל יותר ברגע האמת להגיע אליו ולגייס אותו לתהליך של עיבוד רגשי למצוקה החושית אותה הוא חווה.

דבר נוסף שחשוב לזכור הוא שכשילד נמצא במצוקה אנחנו לא שואלים שאלות אלא מציינים עובדות ונותנים פתרונות בעצמינו. ההורה מציע פתרונות : שוקו, חיבוק, מוסיקה, צעצוע או כל דבר אחר . אדם במצוקה מתקשה מאד לתת בעצמו פתרונות, הוא זקוק לפתרונות ועזרה מהסביבה. את השאלות והתהיות המשותפות בחיפוש אחר הסבר ופתרון ,נעשה עם הילד לפני או אחרי הסערה ולא בעין הסערה.
ואפרופו פתרונות, ענת ממליצה לנסות לשלב, גם במהלך שגרת ההתארגנות של הבוקר, פעילויות שהילד נהנה מהן.
זה יכול להיות בניה במגנטים, הליכה במסלול בבית, או כל דבר שאנחנו יודעים שבזמן שהוא עסוק בו הוא "נמצא בטוב". ענת קולטת את המבט הסקפטי שלי ומיד מגיבה אליו: "אני יודעת, זה נשמע לא ריאלי ושרב ההורים מתייחסים להצעה הזו שלי כשואב אנרגיה ענק בפני עצמו , אבל תאמיני לי , זו השקעה של כמה דקות שיכולה לחסוך עוגמת נפש של יום שלם. כולנו מכירים את החוויה של לצאת מהבית כעוסים ומאוכזבים למשך היום כולו בגלל הפיצוץ שהיה עם הילד בבוקר, ואפשר לצמצם את הסיכוי שזה יקרה".

עיקרון ההכנה מראש

אני משתפת את ענת באחד תסריטים שאני מכירה מהבית, תסריט עליו אני גם שומעת הרבה מאד מהורים בקליניקה: "סצנת קניית נעליים חדשות כשמתחלפת עונה" (סנדלים לקיץ או נעל סגורה לחורף). כל עונה מחדש הולכים לחנות הנעליים לקנות נעליים ולא משנה כמה נעליים הילד מודד, כלום לא נח לו, הוא חוטף עצבים ויש דרמה מאד מביכה בחנות הנעליים. בסוף כולם בקריזה וחוזרים הביתה ללא נעליים. אני שואלת את ענת מה היא היתה מייעצת להורים במצב שכזה?

ניכר על פניה של ענת שאני לא הראשונה ובטח לא האחרונה שאתקיל אותה בשאלה הזו. "אני שומעת את הדוגמה שאת מתארת ואני מייד אומרת לעצמי שזה הרי לא רק הנעליים בחנות כשמתחלפת עונה. זה ילד שסביר להניח שיש לו בכלל בעיה עם מעברים", משיבה ענת. היא אינה "נופלת בפח" ומייד מדגישה שבתגובה לשאלה שלי היא אינה רוצה להישאר בגולמי ובנקודתי שהרי אין לה פתרון פלא לרגע אחד מסויים של דרמה בחנות הנעליים.
ענת מזכירה לי (ולכולנו) שבעין סערה עצמה כבר אין לנו הרבה מה לעשות. היא חוזרת ומדגישה כי התפקיד שלה אל מול ההורים הוא להזמין אותם להתבונן על התמונה הרחבה ולא רק על הרגע הנקודתי עצמו. "למשל, אני אשאל אותם האם ישנם מצבים נוספים של מעברים ממצב של שגרה ידועה למצב חדש בהם לילד קשה להסתגל. ההימור שלי הוא שברב המכריע של המקרים התשובה תהיה שכן.  אם כן, אבדוק מולם מה עוזר לו אז", ענת מוסיפה, "אבל מה שהכי יסייע לילד שכזה הינה הכנה מראש".

אחד העקרונות המשמעותיים ביותר עבור ילדים עם רגישויות חושיות למיניהן הוא עקרון ההכנה מראש. הכנה מראש היא חלק אינטגרלי וקריטי כדי להתמודד בהצלחה עם גרויים/ארועים חדשים.  אם ישר נגיע לחנות הנעליים ונתחיל במשימת מדידת הנעליים, אכן יהיה קשה. כל מה שיעמוד במרכז הבמה זה רק הקושי החושי של הילד. לעומת זאת, אם נכין את הילד מראש ,ברמה של שיח רגשי, על חווית רכישת הנעליים, אנחנו כבר במקום אחר.

כיצד "מכינים מראש" ילד עם רגישות חושית לסיטואציות מאתגרות?

להכין מראש זה אומר לדבר עם הילד על האירוע העתיד להתרחש כשהוא נינוח ורגוע, יום קודם או כמה שעות קודם, ולהסביר לו שבגלל שהתחילו ימים חמים ובגלל שהרגל שלו כבר גדלה, אנחנו רוצים ללכת לחנות לקנות לו סנדלים. כדאי להיזכר ביחד איך היה בשנה שעברה כשקנינו סנדלים בתחילת הקיץ. רצוי לדבר על זה שלפעמים משהו חדש הוא קצת לא נעים או לא נח בהתחלה, ולהיות מאד אמפתיים לזה שקשה לו עם התחלות חדשות. אפשר וכדאי לתת דוגמאות ממצבים אחרים (שלא קשורים לקניית נעליים) שהיה לו קשה עם התחלה חדשה ולהיזכר ביחד איך הוא התמודד ואיך עכשיו הכל זורם וטוב. יש לדבר גם על הרמה החושית והקונקרטית ולהגיד שיכול להיות שבהתחלה הסנדלים ירגישו קצת מוזר על הרגל, אולי לא יהיה הכי נח בהתחלה וזה בסדר, זה לא חייב להיות נח לגמרי על ההתחלה. אפשר אפילו להשתעשע וביחד לעשות תצוגת אופנה של סנדלים בבית עם כל הסנדלים משנה שעברה של כל בני המשפחה. תמיד עוזר להכניס משחקיות והומור לתהליך.

עיקרון ההדרגתיות

במצבים מאתגרים שכאלה, עיקרון חשוב נוסף זה עיקרון ההדרגתיות. לעבור ישר מנעלי ספורט וגרביים, אליהם הילד כבר התרגל במשך כמה חודשים, לסנדלים ללא גרביים, יכול להיות באמת לא פשוט לילד עם רגישות חושית.
לכן, אפשר להציע לו לעשות זאת בהדרגה: נניח בהתחלה למדוד את הסנדלים עם גרביים ואפילו ללכת איתם עם הגרביים, ורק אחרי זה להוריד את הגרביים. ענת מזכיר לי (ולכולנו) שאנחנו חייבים לפגוש את דרישות הסביבה ביחד עם יכולות הילד. אנחנו לא יכולים רק לדרוש מהילד להתאים את עצמו לסביבה ("ממחר תלך עם סנדלים ולא עם נעליים סגורות"). אנחנו חייבים גם לעשות התאמות של הסביבה לילד ("אפילו שבמדינה שלנו לא מקובל ללכת עם סנדלים וגרביים , ואפילו שאולי זה יהיה לך חם ברגל, אין שום בעיה שאתה תעשה את זה אם זה מה שנח ונעים לך").

ענת משתפת אותי כי ישנם הורים שאומרים לה: "אבל אם נבוא מדי לקראתו הוא בסוף יתרגל לזה ולא ירצה בכלל אחרת". נניח "אם נאפשר לו להמשיך ללכת בחורף עם מכנסיים קצרים, בסוף הוא יתרגל לזה ואף פעם לא ירצה לעבור לבגדים ארוכים" או "אם ניתן לו רק חומוס בפיתה הוא יתרגל לזה ולא ירצה לנסות משהו חדש" או "אם נאפשר לו ללכת בתחילת הקיץ עם גרביים וסנדלים, הוא ירצה להישאר ככה עד סוף הקיץ".
"להורים שכאלה משיבה ענת: "ראשית, נניח שהוא אכן "יתרגל" לזה, מה יקרה? מה באמת יקרה?  אז מה? אז מה אם הוא ילך עם מכנס קצר, או יאכל רק חומוס בפיתה או ילך עם גרביים בסנדלים. אם זה עושה לו שקט ורוגע, אז מה הבעיה?" ענת מוסיפה כי לא פעם בשיח עם ההורים אנו מגלים שהבעיה היא "מה יגידו עליו" או "מה יגידו עלינו כהורים", בעיה שאין לה שום קשר עם הרגישות החושית של הילד.

אבל מה שחשוב באמת, לדבריה של ענת, הוא שהשטח מראה, שאם אני כהורה באמת מקבל בשלוות נפש אותנטית ומלאה את הרגישות החושית של הילד שלי ומאפשר לו להתאים את הסביבה ליכולות שלו , אם אני כהורה לגמרי זורם איתו, אז בהדרגה הילד מעז להיפתח להתמודדות חדשה. רב הילדים יורידו את הגרביים די מהר וזה יבוא מהם אם אני כהורה לא ילחץ בחזית הזו. רב  הילדים לא יאכלו חומוס בפיתה כל חייהם וכיו"ב.

הכנה מראש כחלק מתהליך עיבוד המידע החושי

להכין את הילד מראש, אינו מסתכם כמובן רק בלהכין אותו מראש לקראת תהליך קניית הסנדלים החדשים בחנות הנעליים. זה להכין אותו מראש לארוחת השישי אצל סבתא וסבא או ליום של הגננת/המורה המחליפה או לביקור אצל הרופא. ככל שנוכל לדבר עם הילד מראש על מצבים שאנחנו המבוגרים יודעים וזוכרים שהם טעונים עבורו, כך ייטב לכולם. דיבור זה מראש הוא דיבור של עיבוד רגשי של החוויה החושית.
בשיח הזה עם הילד נעשה כמה דברים:

  1. נספר לו מה עומד  לקרות בקרוב (נקנה סנדלים, נלך לאכול עם כל המשפחה המורחבת אצל סבתא, יגיע יום שלישי שזה היום של הגננת המחליפה וכיו"ב).
  2. ניזכר ביחד שלא קל לו במצבים כאלה ונהיה מאד אמפתיים לקושי שלו.
  3. ניזכר ביחד מה ומי יכול להקל עליו אל מול הקושי הזה.
  4. נתרגל איתו דיבור רגשי ולא רק דיבור של אי נוחות חושית (לא רק "אני לא יכול לסבול את הריח הזה או את הרעש הזה" אלא גם "קשה לי ואני יודע שללכת רגע לחדר ולהיות עם עצמי יעזור לי" או "זה מלחיץ אותי כשיש פתאום מלא אנשים וכולם שואלים אותי מלא שאלות, אני רוצה לבקש ממך אמא להגיד להם להניח לי בארוחה המשפחתית ולתת לי קצת להיות עם עצמי").

ענת מדגישה בפניי שוב ושוב שהורים שמכינים את הילד מראש באופן מיטיב למצבים שכאלה מדווחים על שיפור משמעותי ברגע האמת.

ריפוי בעיסוק- עבודה פיזית או רגשית?

אני מקשיבה לענת כבר כמעט שעה ושומעת ממנה בעיקר "מנגינה" של דיבור רגשי. אני משתפת אותה שציפיתי ממנה לדבר איתי יותר על היבטים פזיולוגיים של מערכת החוש של הילד, ואני מוצאת שהיא בעיקר חוזרת שוב ושוב לדבר על ההיבט הרגשי של הילד. בתגובה לדבריי, ענת טוענת כי לתפיסתה להפריד בין החוויה החושית לחוויה הרגשית זה יהיה כמו לשים פלסטר על המצוקה של הילד. ענת משתפת שלא פעם היא פוגשת בקליניקה נניח ילד שהתלונן על רגישות שמיעתית. ברמה החושית ניסו איתו באמת הכל. הוא אפילו הלך לגן עם אטמים באזניים. כלום לא עזר. מה שהילד הזה צריך זו לא עזרה חושית. הוא צריך עזרה בעיבוד החוויה הרגשית שנוצרת אצלו בשל הרגישות החושית.
"זאת ועוד", אומרת ענת , "עלינו גם לזכור  שהרגישות החושית, גם אם היא בעלת מרכיב אובייקטיבי נוירולוגי כזה או אחר, תבוא לידי ביטוי ביתר שאת במצבים טעונים רגשית. על הילד ועל סביבתו לזהות מצבים טעונים אלו, לדעת לצפות אותם מראש, ובהתאם לכל מה שדיברנו עד כה, איפה שאפשר להתאים את הסביבה לילד, אכן להתאים אותה עבורו.  אבל איפה שאי אפשר, עלינו להכין את הילד מראש, ללמד אותו דיבור רגשי על הקושי שלו ולעזור לו למצוא מנגנונים רגשיים והתנהגותיים שמאפשרים לו להתמודד עם המצוקה , גם אם הם לא בהכרח קשורים ישירות לחוש  הרגיש שלו".
ענת מסכמת כי לרב, עצם היכולת של הסביבה לתת תיקוף ואמפתיה לחוויה החושית המאתגרת של הילד, עצם היכולת של הסביבה להזמין את הילד להירגע כמו שמרגיעים כל ילד במצוקה כזו או אחרת, עצם היכולת של הסביבה להתרחב בשיח שלה עם הילד מעבר לדיבור על החוש עצמו, כל אלו הם אלו שיעשו את השינוי . הם החומרים שמהם בנוי עיבוד המידע חושי ולא רק הוויסות חושי.

רגישות הילד למצב הרגשי שלנו ההורים

לקראת סיום השיחה שלנו, ענת מוסיפה נקודה חשובה מאד: כמו שהילדים האלו רגישים לחושים שונים כמו ריח, שמיעה או מגע, אותם ילדים ממש גם למצבי הרוח שלנו ההורים. הרבה פעמים אלו אותם ילדים שמייד ישימו לב לכל שינוי קטן בנו ההורים . אי לכך, למצב הרוח שלנו באינטראקציה איתם יש אפקט מכריע. ככל שאני ההורה אוכל להתמודד עם הסיטואציות המאתגרות של היום יום עם הילד שלי ביתר שלווה, סבלנות והכלה, ככה הרווחה הנפשית שלי ושלו תגדל. ככל שהרווחה הנפשית תגדל והוא יהיה רגוע יותר, הגרב פחות תעקצץ בנעל.
אי לכך, עלינו ההורים לשים לב למצב הרגשי שלנו במצבים הטעונים האלה. אם אנחנו כבר "חמים" וחסרי סבלנות, עלינו לעצור. כדאי שנתרחק קצת מהסיטואציה, נלך לעשות סיבוב, אולי נעשה מקלחת, ננשום , ואז נחזור למגע עם הילד.
בואו נזכיר לעצמינו: הוא רוצה להשתתף. הוא לא עושה  לנו דווקא. הוא מחפש את התיווך שלנו בין החושי לרגשי .

כשכבר קצת פחות "כואב לו בריח"….

אני מודה לענת מקרב לב על השיחה הכל כך חשובה ומעניינת איתה. אין לי ספק שהורים שמגיעים אליה להתייעצות יוצאים נשכרים, ואין לי ספק שהילד שלהם מצליח לעבד טוב יותר את חווית הרגישות החושית שלו.
אני מסיימת את השיחה עם ענת ונזכרת שוב בטיול הבת מצווש בארה"ב.
אני חושבת לעצמי שאם היינו  מחזירים את הגלגל אחורה ויוצאים שוב לאותו טיול, אם הייתי מודעת אז לכל מה שאני מודעת היום, הייתי עושה לו , לילד המתוק שלי, הכנה מראש. הייתי ממשיכה לצאת איתו לרחוב לאכול דונאט ולא מכריחה אותו להתמודד עם הריח של הבייקון , אבל גם הייתי מזמינה אותו לדבר על מה עוד אולי לא נעים לו בארוחת הבוקר של המלון, מעבר לרק הריח, ומה עוד אולי יוכל להקל עליו לשבת איתנו יחד בארוחה למרות הכל.

היום הוא כבר בן 14. לפני שנה היינו יחד כל המשפחה בטיול בפורטוגל. שוב היה חדר אוכל ושוב היה ריח. הפעם של ממרח זיתים ושל איזה מאפה מקומי ששכחתי את שמו ושבהחלט היה לו ריח חזק.
הקטן שלי (שכאמור כבר לא כל כך קטן) ישב איתנו מסביב לשולחן. הוא עשה פרצוץ של "איחס", הוא חיקה את סבתא שלו שאומרת "לא עושים איחס על אוכל", הוא דיבר איתנו על כמה זה לא נעים הריח הזה, הוא ביקש לשבת בקצה של השולחן ושכל מי שרוצה לטעום ממרח הזיתים יעבור לשבת בקצה השני, והוא קרב את ההמבורגר והצ'יפס שלו קרוב קרוב אליו. בקיצור, הוא דיבר את מה שהוא הרגיש, הוא הרגיש את מה שהוא חש בריח והוא היה מסוגל למצוא לעצמו פתרונות כמו גם לצחוק על כל הסיטואציה.

הוא גדל. משהו בשנים שחלפו איזן עבורו את המרחב בו הוא מאפשר לסביבה להתאים את עצמה אליו אבל הוא גם מאפשר לעצמו להתאים את עצמו לסביבה. משהו כבר פחות "כאב לו בריח" הפעם. ולא כי הריח היה פחות חזק. אלא הוא עצמו היה יותר חזק, או בעצם יותר עמוק ויותר רגיש. לעצמו בעיקר. למה שהוא חש ולמה שהוא מרגיש.

אני חושבת לעצמי שבסופו של דבר, הילדים האלה עם הרגישות החושית, במרוצת השנים נהיים פחות רגישים. הם נהיים פחות רגישים פשוט כי כל יום מחדש הוא עוד יום של הסתגלות. מה שלי ולכם לוקח חודש להסתגלות, להם לוקח שנים. וזה בסדר. זה בסדר כל זמן שנדע לדבר את זה, לקבל את זה ולצמוח ביחד מהמקום הזה.


**ענת בר-טל, מרפאה בעיסוק מזה 20 שנה. לאורך השנים עבדה במסגרות שונות עם ילדים בעלי איחורים התפתחותיים, במשרד החינוך, במכונים להתפתחות הילד של קופות חולים שונות ובמרכזים טיפוליים פרטיים.
ענת מדריכת הורים ומתמחה בנושא הויסות החושי.
ענת: "אני רואה בעבודתי שליחות לייצג את עולמם של הילדים, את הקשיים שלהם ואת נקודת המבט שלהם על העולם בפני הוריהם ואנשי החינוך שעובדים איתם.
אני מרגישה זכות גדולה שניתנה לי האפשרות לשפר את רווחתן ואת איכות חייהן של המשפחות שפונות אלי ולסייע לילדים שמגיעים אלי לטיפול להביא את יכולותיהם, את עוצמתם ואת מלוא כישוריהם, באופן מלא לעולם הזה".
פרטי התקשרות: ענת בר טל, anatbartal21@gmail.com ,052-3259539

מוזמנים לשתף עם חברים:

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin

פוסטים אחרונים
שייתכן ויעניינו אתכם:

לתגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

רוצים לקרוא עוד?

הכניסו את כתובת המייל שלכם, ומבטיחה לשלוח לכם כל פוסט חדש שאכתוב ברגע שהוא יתפרסם.

פיסות של הווה

דלית קפלן

מוזמנים ליצור איתי קשר