אמא אני שומע, אני שומע אותך, שמעתי.
הקול שלך עדיין רך ונעים.
יש בו, לעת עתה, מרחב מכובד של סבלנות.
אמא….אפשר שהוא יישאר ככה , הקול שלך?
עיניי עדיין עצומות, הגוף עדיין מכורבל בשמיכה.
נעים לי.
אני יודע., אני יודע מה צריך לקרות עכשיו, זוכר את התמונה הגדולה.
סדר האירועים ידוע, בערך, בתיאוריה.
אמא…..אני שוב שומע אותך.
"עוד חמש דקות", אני עונה לך, "עוד חמש דקות ואז אני מזנק", השפתיים שלי ממלמלות לעברך את התשובה הנכונה.
העיניים עדיין עצומות. הגוף מתכרבל , נעטף עוד ובחוזקה במגע הרך של השמיכה, ליתר ביטחון, שמא לא הבנת….
אמא, נכון שידעת שזה מה שאענה לך?
נכון שעכשיו את נושמת עמוק ואומרת לעצמך בלב: "להישאר רגועה, להישאר רכה וסבלנית….לא לאבד את זה….לא על הבוקר…"
נכון אמא?
ו….אמא….עוד שאלה:
נכון שהמילה "מזנק" עובדת טוב?
נכון שבחרתי להגיד את מה שיגרום לך לכמה רגעים של אשלייה מתקתקה להאמין?
להאמין שבאמת בעוד חמש דקות אזנק מהמיטה וכמו פנתר מיומן, דרוך וממוקד, אצא בנחישות אחר הטרף,
טרף משימת התארגנות הבוקר.
אסמן מטרה, אמקד מבט, הפוקוס יהיה חד ומיטבי, אתכנן אסטרטגיה ודוך….אזנק ואטרוף.
חסל משימה.
גמרנו.
חמש דקות והכל מתוקתק.
אני מאורגן.
אפשר לצאת מהבית.
ככה….חלק, מהיר, פשוט.
נכון אמא ? נכון שככה את רוצה אותי אמא?
מזנק שכזה, על הבוקר, חד, מהיר, מחסל משימות שכזה.
הנה עובדה, הרשית לי עוד חמש דקות. עד 7:05.
"בסדר, 5 דקות ואז אתה מזנק…זוכר?"….
אני שומע את ההתרצות בקולך, במרחב הסבלנות שלך, בנשימה שאת לוקחת לתוכך.
אני שומע את הכמיהה שלך להתמסר לאשלייה,
לאשלייה שאכן אזנק, שאכן בעוד חמש דקות, שאכן אצא ממוקד ודרוך לטרף.
אמא, היית מאמינה אמא , שגם לי יש אותה הכמיהה בדיוק?
כי את מבינה אמא, שנינו בעצם שואלים את אותן השאלות:
"למה לעזאזל זה לא מצליח"?
"מה כל כך קשה בזה"?
"למה להם זה כל כך פשוט ורק אצלי זה מסובך"?
"הלוואי הלוואי הלוואי והפעם זה יצליח"
אה….וכמובן שאלת השאלות שלך אמא ובעצם גם שלי….
"למה כששבת וממש מוקדם בבוקר, אפילו לפני שבע, ויש גלים טובים בים, כל כך מהר ובקלות אני מזנק לטרף"?
"למה כשחברים מחכים לי בחוץ והולכים יחד לסקייטפארק, כל כך מהר ובקלות אני זוכר איפה כל דבר נמצא"?
"למה אז זה כן עובד"?
"ו… אם אז זה כן, אז למה לעזאזל עכשיו זה לא"?…..
ולמה אמא…."למה כל בוקר אותו סיפור"?
"אלון כבר 7:15! למה כל בוקר אותו סיפור? עכשיו…ברגע זה ממש אתה מזנק מהמיטה. עכשיו. אתה שומע אותי?"
זהו…אמא….הקול שלך כבר אחר.
הוא לא רך כמו שהיה לפני רבע שעה, אפילו לא כמו שהיה לפני עשר דקות.
מרחב הסבלנות הצטמק, הנשימה העמוקה שלקחת, וגם זו שאחריה, ואפילו השלישית, התמוססו בתקתוק השעון של הבוקר, התאיידו בענן הייאוש והאכזבה שלך ממני.
ייאוש ואכזבה ממני.
אמא, באמת שלפני רבע שעה, אז, מזמן ב- 7:00 היתה לי התמונה כולה.
אז, ב- 7:00, כשעוד הכל היה אפשרי, כשעוד היית בעדי, ידעתי מה המטרה.
ידעתי מה צריך לקרות עכשיו.
זכרתי את התמונה הגדולה.
סדר האירועים היה ידוע.
בערך, בתיאוריה.
אבל רק לרגע הסטתי מבט, הסטתי נשימה, הסטתי תודעה, הסטתי "קשב", כמו שאת, אתם, קוראים לזה, והתמסרתי חזרה לערוץ אחר, הפעם במקרה היה זה ערוץ השינה.
רק לרגע….נשבע….
והכל נמחק, התחיל מהתחלה.
ברח לי.
ברחה לי ההבטחה, ברחה לי התודעה, ברח לי הקשב, ברח לי הזינוק אמא.
אמא….אל תכעסי.
אני קם.
מנסה,
מתארגן,
מבטיח.
טוב די….למה את כועסת….טוב…הנה…אני קם….אני כבר עומד…
טוב אמא….חלאס…..
בסדר! הבנתי שההסעה יוצאת עוד שמונה דקות….
הבנתי, תרגיעי אמא!
מי מתחצף?
לא צועק עלייך!
מה…מה….מה כבר עשיתי?
מה "כל בוקר אותו סיפור"?
ומה את בכלל מתערבת תמר?
מי שאל אותך בכלל?
מעניין את הזין שלי שבגללי תאחרי ת'הסעה!
לא בא לי להירגע, בסדר?!
אני אדבר איך שבא לי!
יאללה בסדר תלכי לעבודה, לא צריך ממך טובות, לא צריך את הטרמפ שלך.
כל בוקר אותו סיפור.
למה אמא?
למה זה לא מצליח לי?
למה זה לא מצליח לי מול המשימה?
למה זה לא מצליח לך מול המשימה?
למה זה לא מצליח לך מולי?
שהרי ….אני המשימה שלך? לא?
חתיכת משימה נתנו לך החיים….
אני.
בוקר טוב….אמא.
מוכר?
אז למה באמת כל כך קשה להם לקום בבוקר? למה כל התארגנות לוקחת כל כך הרבה זמן?
למה לעזאזל הם לא שמים לב לשעון המתקתק?
ולמה באמת כשזה לקום כדי לבלות עם חברים או לשחק במחשב הם יודעים מצויין "לזנק"?
ואם זה כל כך חשוב להם להצליח ולא להיות כאלה….אז מה הקטע שלהם?
יאללה שיזנקו וזהו!
אז זהו….שהלוואי וזה היה "יאללה וזהו".
זה לא.
למה לא?
מזמינה אתכם לקרוא את שני הפוסטים הבסיסים ביותר בנושא הפרעת קשב:
1. "הפרעת קשב- למה התכוון המשורר"
2. "תפקודים ניהוליים- שיבושים במערכת ההפעלה".
ולחשוב דרכם על ה"אלון" הפרטי שלכם.
אולי זה ישפוך קצת אור על כל הסיפור.