דלית קפלן, פסיכולוגית קלינית

דלית, נעים להכיר

דלית, פסיכולוגית קלינית, כותבת בגוף ראשון פיסות מחוויות היום יום של אלון, ילד עם הפרעת קשב.

אלון, נעים להכיר

אני אלון. ילד בן 12 המאובחן כילד עם הפרעת קשב. אני מתנהל ביום יום כמו כל ילד עם הפרעת קשב. ושם בדיוק הבעיה שלי. בדבר הזה שנקרא "להתנהל". כי… הפרעת קשב ו"להתנהל" לא ממש הולכים ביחד, ומי כמוכם כהורים יודע זאת.

הירשמו לעדכון על פוסטים חדשים

קטגוריות

נכתבו לאחרונה

מכתב לים

Photo by Vladimir Kudinov on Unsplash

שלום ים, שלום גלים, שלום גלשן,

אמרו לנו בכיתה , בשיעור של סימה, להכין רשימה של דברים שאנחנו אוהבים, הכי אוהבים, אז כתבתי אתכם:
את הים, את הגלים ואת הגלשן שלי.
ואז אמרו לנו לדמיין שאנחנו כותבים לכם מכתב ומספרים לכם למה, כמה ואיך אנחנו אוהבים אתכם.
אז הנה אני עושה את זה.
לשם שינוי אני עושה שיעורי בית.
אני כותב לכם מכתב:

שלום ים, וגם שלום גלים, וגם שלום גלשן.
אני אוהב אתכם כי אתם זזים, תמיד זזים.
אני אוהב אתכם כי אתם רטובים וקרים.
אני אוהב אתכם כי אתם כחולים ויפים ויש בכם עוצמה ובו זמנית יש בכם שקט.
אני אוהב אתכם כי אתם מגישים לי את העוצמה שלכם ואתם נותנים לי , רק לי , לבחור איך אהיה אתכם.
אני אוהב אתכם כי יש לי שקט כשאני אתכם.
ו…אני לא יודע אם אתם כבר יודעים את זה עליי, אבל אני לא ממש רגיל להרגיש שקט.
אני גם לא ממש רגיל להרגיש עוצמה.
(כלומר, לא רגיל להרגיש עוצמה מהסוג הטוב. אם אני מרגיש עוצמה, שם ביבשה, איכשהו בסוף היא תמיד מקבלת צורה של עוצמה מזיקה).
ואני בטח לא רגיל להרגיש גם וגם באותו זמן.
גם שקט וגם עוצמה.  
ואיתכם זה אפשרי ובגלל זה אני אוהב אתכם.

 
לרב אני בעיקר מרגיש בליל של רעש, רעש בלתי יעיל , בלתי מובן ובלתי כלום, 
שעושה אותי די חלש ולמען האמת די עלוב.  
אני אוהב אתכם כי אתם אוהבים אותי.
אתם אוהבים אותי בלי להגיד לי כל הזמן תיקח , תביא, תסדר, תשים במקום , תוריד, תחזיר, תוציא , תכניס.
אתם לא שואלים אותי כל הזמן אם כבר עשיתי את כל הדברים האלה שהרי בין כה אתם לא אומרים לי לעשות אותם מלכתחילה.
אתם פשוט כמו שאתם ואני פשוט כמו שאני, וככה אנחנו ביחד.
בלי יותר מדי לנסות ולתקן אחד את השני.
ובגלל זה אני אוהב אתכם.

אה….ונזכרתי בעוד משהו… 
אני אוהב אתכם כי אני מצליח איתכם.
אתם עושים שאני ארגיש שאני שווה.
אני אוהב אתכם כי אתם עושים לי לאהוב את עצמי.
ותמיד תמיד כשאני חוזר הביתה אחרי שהייתי אתכם אני מרגיש יפה יותר, חזק יותר, טוב יותר, שווה יותר, אהוב יותר. (עד שאני נכנס לאוטו של אבא ומגלה ששכחתי בלוקר של המועדון גלישה את המגבת או ששוב השארתי את הטלפון הסלולרי שלי על הספסל ליד המלתחות, או עד שאני מגיע הביתה ואמא מתחילה לנדנד לי להוציא את חליפת הגלישה מהתיק ולשטוף אותה וכל זה…. אבל לא בא לי לכתוב על זה פה כי עכשיו אני כותב לכם ואני כותב על מה, למה ואיך אני אוהב בכם).  

ועכשיו , ממש עכשיו כשאני כותב לכם למה אני אוהב אתכם, אני מגלה שזה נעים לי לכתוב לכם את זה.
אז, אפילו שכתבתי כבר פסקה שלמה ומבחינת סימה זה מספיק (בטח מספיק במקרה שלי),
אני בכל זאת בוחר לצלול עוד קצת ולהמשיך להסביר לכם (ודרככם גם לי) למה אני כל כך אוהב אתכם.
(אתם קולטים? אני בוחר לכתוב עוד פסקה בשיעורי הבית שלי. מבחירה! סימה לא תאמין!).   

אני אוהב אתכם כי תאמינו או לא, אבל  אתם עושים את הבלתי אפשרי:
אתם מאפשרים לתזוזה האינסופית שלי, זו אשר ביום יום נעה לכל כיוון ללא תכלית, ללא צורה, ללא כל מסגרת וללא הפסקה, אתם מאפשרים לאותה תנועה בדיוק  להיות אסופה, מדוייקת וממוקדת.  
איתכם אני מרגיש חד ודרוך.
אתם מבינים? אני שביום יום של הכתה, של ללמוד למבחן, של להכין שיעורי בית (אלוהים יודע מתי פעם אחרונה הכנתי שיעורי בית) , של לשבת בשקט בשיעור ופשוט להקשיב ולעבוד,
אני שביום יום של הבית , של לסדר אחריי את החדר, להתארגן בכל בוקר, של לזכור מה ומתי ואיך ואיפה ולאיזה כיוון, ושוב להתארגן בכל ערב,
אני שבכל אלו לא מצליח להיות אסוף, ממוקד, חד ויעיל,
אותו אני בדיוק,
איתכם, בזכותכם, מצליח להיות את כל אלו, ואפילו בלי בעיה.
כל אלו ואפילו עוד.

למה זה מצליח? לא יודע…אולי… אולי… כי ….
המגע של הרוח,
הרעד של הקור,
הטעם של המלח,
הריח של הים,
הניפוץ של הגלים שוב ושוב על הפנים,
הקצת שורף שבגרון,
המגע של כף הרגל על הגלשן,
ועוד אחת, 
ובעיקר הנענוע האינסופי של תנועת הים,
כל אלו מעירים אותי, אוספים אותי, ממקדים אותי , עושים אותי חי.
חי, דרוך וממוקד מטרה.


שכוב על הגלשן ,
הבטן מרגישה את מגע הדיקט שנושא ואוחז אותה,
מסייע לה להרגיש שיש תמיכה, שאני לא לבד.
אני חותר וחותר ועוד חותר, עד אחרי הגלים, צריך לעקוף את הגלים.
הם מתנפצים לי בפנים וכל ניפוץ שכזה הוא עוד ליטוף של חיים.
אני חותר וחותר עד אחרי הגלים, צריך לעקוף את הגלים.
זה קשה וזה דורש כח אבל אני לא מוותר.
לוותר זו בכלל לא אפשרות, לא פה, לא בים, לא אל מול הגלים וודאי שלא על הגלשן.
וכל חתירה שכזו אוספת ממני את כל כוחותיי, אלו אשר ביום יום, ביבשה של השגרה  מפוזרים חסרי תכלית לכל כיוון, חסרי תוחלת ויעילות, היא אוספת וממקדת אותם לפעולה אחת ברורה, לחתור.  
זהו , עקפתי, אני אחרי. מביט לכיוון הגלים הגדולים שבדרך , מחכה שהוא יגיע, הגל הגדול, הגל המתאים, הגל שלי. המבט מחודד, הגוף דרוך , אני והגלשן בשיתוף פעולה מלא אל מול תנודות הים.
והנה…הנה הוא בא, הוא מגיע, למעני ולכבודי, הוא שלי.

אני מזנק  על הגלשן ויש לי מטרה.
לתפוס את הגל, לתפוס אותו היטב, מדוייק וחזק.
לתפוס את הגל, לתפוס אותו היטב, עדין, רך ורגיש.
לערסל אותי לתוכו , אותו לתוכי בביעבוע חלק וזורם.
אני והוא.
הנה הוא בא, תפסתי, אני עליו, אנחנו יחד.
הגל, הגלשן, אני, הרוח, המים, העוצמה והשקט.
כולנו אחד, מתלכדים ויחד נושאים זה את זה.
וזה חייב להיות עדין ומדוייק אבל גם יציב וחזק.
אחרת….אחרת לא נתלכד, הוא יאבד אותי ואני אותו.
והרי זו כל המטרה, להתלכד עם הגל.
לתת לו לשאת אותי בשילוב הכל כך חיוני לי והכל כך נדיר לי ביום יום של היבשה,
השילוב הפלאי הזה  של יציבות ותזוזה, של רעש ושקט, של עוצמה ורכות.


ולכמה שניות, לכמה שניות בודדות, אני עומד זקוף על הגלשן , אני תופס את הגל ואני מלך, אני אלוף, אני חי, אני ער. אני והכוונות שלי, אני ומעשה שלי, אני והביצועים שלי, אני והאהבה שלי , אני וכל כולי אסופים לכדי כוונה שמתלכדת יחד עם ביצוע. חד, יעיל, ברור ויפה. כל כך כל כך יפה.  
אני מצליח. אני חד וברור ומצליח.
אני אוהב, אוהב אותך ים.
אוהב אתכם גלים.
אוהב אותך גלשן.
אני אוהב אתכם כי בסופו של יום , בזכותכם, אני סוף סוף אוהב גם את עצמי. סוף סוף.  
כתבתי מכתב למישהו או משהו שאני אוהב.
עשיתי שיעורי בית.
לא ייאמן.
זהו.
אז עכשיו אפשר שתיקחו אותי לים?


כמה חשוב לעזור לילד שלנו להתחבר למשהו שהוא אוהב,
משהו שהוא ממש אוהב,
משהו שעושה לו טוב,
משהו בו הוא טוב,
בו חווה את עצמו כמסוגל .

ואם הוא כבר מצא את המשהו הזה,
כמה חשוב לעודד אותו להשקיע ולהתמיד בזה.
כמה חשוב שאנו, ההורים, נעזור לו להתמסר לזה.
כן….לפעמים…..גם על חשבון הלימודים.

מזמינה אתכם לקרוא את הפוסט העתיד לצאת בקרוב "אזורי השיא שלי" המדבר בדיוק על זה.
אגב….זה לא מקרי שלא פעם תחומי החוזק של הילדים האלו שלנו , חסרי הקשב למיניהם, הינם בעלי מאפיינים של ספורט אקסטרים.
יש משהו ב"ללכת על הקצה" שעושה להם את זה. למה?
בקרוב תוכלו לקרוא על זה יותר בפוסט "ללכת על הקצה- זה מעיר אותי". מניחה שתמצאו שם כמה תשובות.

לעת עתה אתם מוזמנים לקרוא את שני הפוסטים הבסיסים ביותר בנושא הפרעת קשב:
1. "הפרעת קשב- למה התכוון המשורר"
2. "תפקודים ניהוליים- שיבושים במערכת ההפעלה".

מוזמנים לשתף עם חברים:

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin

פוסטים אחרונים
שייתכן ויעניינו אתכם:

לתגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

רוצים לקרוא עוד?

הכניסו את כתובת המייל שלכם, ומבטיחה לשלוח לכם כל פוסט חדש שאכתוב ברגע שהוא יתפרסם.

גלילה למעלה
פיסות של הווה

דלית קפלן

מוזמנים ליצור איתי קשר