דלית קפלן, פסיכולוגית קלינית

דלית, נעים להכיר

דלית, פסיכולוגית קלינית, כותבת בגוף ראשון פיסות מחוויות היום יום של אלון, ילד עם הפרעת קשב.

אלון, נעים להכיר

אני אלון. ילד בן 12 המאובחן כילד עם הפרעת קשב. אני מתנהל ביום יום כמו כל ילד עם הפרעת קשב. ושם בדיוק הבעיה שלי. בדבר הזה שנקרא "להתנהל". כי… הפרעת קשב ו"להתנהל" לא ממש הולכים ביחד, ומי כמוכם כהורים יודע זאת.

הירשמו לעדכון על פוסטים חדשים

קטגוריות

נכתבו לאחרונה

שכחתי

צילם: ארנון אביב

עכשיו חודש מרץ.
מתחילת השנה, כלומר מספטמבר, כלומר כבר  שבעה חודשים, יש לי רשימה של שכחתי.
שכחתי כבר שישה סווטשרים של בית ספר.
שכחתי אותם, איפשהו,  כנראה בבית ספר,  אולי בהסעה, אולי אצל חבר בבית, כך או כך,  הם אינם.
ו…. חודש מרץ עכשיו, עדיין קצת קריר בבקרים.
יש ימים שממש יורד גשם וקר, אבל נגמרו לי כל הסווטשרים של בית ספר.
אז אני הולך עם סווטשר חלק בלי הסמל של בית ספר.
מקווה ממש שגלית המנהלת לא תשים לב.
כי מה אני אגיד לה?…."איבדתי כבר שש"… "אמא לא מוכנה לקנות לי עוד"…
אמא אומרת שאם אני רוצה עוד סווטשרט של בית ספר זה יהיה מהדמי כיס לי.
ומה? …מה אני משוגע? לבזבז את הדמי כיס שלי על סווטשרט של בית ספר?

שכחתי כבר שלוש פעמים את הטלפון הסלולרי שלי.
איפשהו.
פעם כנראה בדשא שבכניסה למתנ"ס כשישבנו וחיכינו למדריך של החוג כדורסל,
פעם כנראה בשבט של הצופים,
פעם אולי בבית ספר.
לא יודע.
פעמיים מצאו לי אותו. 
פעם אחת כבר לא, הוא נעלם, היה צריך לקנות לי חדש.
 אף אחד לא יודע,  אבל באותו יום שבו קנו לי את הסלולרי החדש, אז בערב כמעט שכחתי אותו על הגג של האוטו של אמא. אמא כבר החנתה את האוטו, עלינו כולנו הביתה ובמעלית שמתי לב שהוא לא אצלי. פחדתי לשאול את אמא אם הוא אצלה והיה נדמה לי שאולי….רק אולי …שכחתי אותו על הגג של האוטו.
אז….איך שהגענו הביתה, מיד התנדבתי לצאת עם מילקי הכלבה שלנו לטיול בחוץ.
טסתי חזרה עם המעלית למטה לכיוון האוטו, ושם הוא היה:
הסלולרי  החדש, ממש ממש חדש, בן שעתיים ורבע,  על הגג של האוטו.
אבל את זה אף אחד לא יודע חוץ ממני, אז זה לא ממש נחשב. זה לא ממש נכנס לרשימת ה"שכחתי" שלי.

שכחתי את המפתחות של הבית,
שכחתי להוריד מים,
שכחתי להטעין את הלפטופ,
שכחתי להטעין את הסלולרי,
שכחתי להוריד מהשולחן,
שכחתי להוציא את הכלבה,
שכחתי את הכלבה.

באמת….נשבע לכם, פעם (ולא כזה מזמן ) הוצאתי את הכלבה בלי הכלבה.
זה היה אחרי שאמא חפרה לי להוציא אותה, את מילקי.
היא כבר ממש כעסה ואמרה (שוב) שנמאס לה שכל דבר היא צריכה להגיד לי אלף פעם ושאני התחייבתי כל יום בצהריים להיות זה שאחראי להוציא את מילקי, ושמה קורה לי ….ונו…אתם יודעים…כל המזמור הקבוע הזה…
אבל הפעם היא היתה כבר אדומה אש.
ואני בדיוק הייתי עם האוזניות על האוזניים וראיתי איזה סרטון מגניב ביוטיוב, וגם את זה שבא ישר אחריו ומה זה לא היה בראש שלי להתנתק מהסרטונים ולהוציא את מילקי.
ואז היא תלשה לי את האוזניות מהאוזניים ואיבדה את זה לגמרי.

אז בסוף , רק כדי שאמא תפסיק לחפור, לקחתי את הרצועה של מילקי ביד ויצאתי.
יצאתי להוציא את מילקי לסיבוב.
האוזניות בחזרה  עליי , מחוברות לסלולרי שלי (זה שכמעט שכחתי על הגג של האוטו) ואני רואה סרטון הורס של איזה אומן חושים מטורף.
ירדתי במעלית, הלכתי עד קצה הרחוב….ואז קלטתי.
אין מילקי.
אני הולך ברחוב עם הרצועה של מילקי אבל בלי מילקי.
הוצאתי את הכלבה לטיול בלי הכלבה.
שכחתי אותה בבית.
אמיתי לגמרי, נשבע לכם.

מצחיק? מצחיק. גם אותי זה הצחיק, בהתחלה.
אחרי זה כבר לא, אחרי זה לא הרגשתי צחוק.
אחרי זה, ודי מהר אחרי זה, הרגשתי שאני דפוק, לגמרי דפוק, מטומטם, נכה, מוגבל.
משהו במח שלי לגמרי, אבל לגמרי מקולקל.
כי איזה ילד מוציא את הכלבה לטיול בלי הכלבה? חזרתי הביתה ודמיינתי איך ומה אני אומר לאמא.
דמיינתי את הפרצוף שלה. הוא כבר לא יהיה כועס ולא אדום אש.
יהיה לה פרצוף של "יאללה תעזוב כבר לא משנה….".
פרצוף מיואש, פרצוף מוותר, פרצוף של "כן, זה המצב, יש לי ילד דפוק. לא מסוגל לעשות שום דבר טוב ונכון מהתחלה ועד הסוף".
כזה מן פרצוף יהיה לה.
ולא….היא לא אמא רעה.
היא אף פעם, אף פעם היא לא אמרה לי את המילים האלה, אבל העיניים שלה אמרו, ויותר מפעם אחת.
וידעתי שזה מה שיגידו לי העיניים שלה כשאכנס הביתה עם הרצועה של מילקי בלי מילקי.

אבל עוד לפני שהספקתי להגיע הביתה, הנייד שלי צלצל.
זו היתה אמא. "אלון, יצאת החוצה?"
"כן אמא, אני יודע….יצאתי בלי מילקי. אני דפוק. קטעים איתי", ואז אני אצחק.
ועוד אני אדגיש בפניה : "איזה קטע הזוי זה, נכון אמא? תודי שקטעים איתי, תודי שזה קורע מצחוק"….ואני אצחק.
אני אצחק עם כל הכח שיש לי בגוף ובנשמה ובשכל, המעט שכל שיש לי.
אני אצחק כדי לגרש עם כל הצחוק הזה את הטימטום והקילקול שיש בי,
כדי לגרש עם כל הצחוק הזה את האכזבה של אמא.
אמא תשתוק קלות ואז תענה לי : "האמת, אתה צודק, זה באמת מצחיק", והיא אפילו תצחק ממש.
כי בסופו של דבר, אני בטוח , גם היא מעדיפה לצחוק אותה החוצה, את האכזבה שלה ממני.

וכל הזמן הזה שבין השנייה שקלטתי שיצאתי לטיול עם מילקי בלי מילקי ,
דרך השניות של השיחה הקצרה עם אמא בטלפון
ועד לשנייה שבה אפגוש את המבט של אמא בבית ,
כל הזמן הזה…..
בראש יתנגן לי שיר שפעם שמעתי ברדיו בדרך חזרה הביתה מסבתא
וכשהקשבתי למילים שלו, לא הבנתי איך מי שכתב אותם הכיר אותי כל כך טוב…

"אם אני, אני צוחק זה לא אומר שטוב לי
 אני צוחק כי זה עצוב להיות אחד להיות אחד
 זה לא אומר זה לא אומר
 אולי זה משהו אחר
 אולי זה חם אולי זה קר
 אולי זה סתם כדי לומר
 אם אני, אני הולך
 זה לא אומר שיש לי
כל הדרכים שלי הולכות תמיד על יד תמיד על יד"… 
*

אמא, אתמול חיפשת את המפתחות לאוטו שלך.
מיהרת לא מצאת.
הסתובבת הלוך ושוב בין המטבח, לסלון, לחדר העבודה, לחדר שלך,
חזרת ומילמלת: "מה אני דפוקה?…..כרגע החזקתי אותם ביד….אני יכולה להישבע שכרגע ממש הם היו לי ביד….מה לעזאזל עשיתי איתם? זה יותר מדי קורה לי בזמן האחרון….מה קורה לי ….מה אני דפוקה?"
ואז…אחרי כמה שניות מצאת אותם.
הם היו מתחת למעיל של מאיה.
לקחת אותם, אמרת "תודה לאל" ורצת לדרכך.

אמא, את לא דפוקה.
אבל קצת כמו שהרגשת אתמול אני מרגיש כל הזמן, דפוק.
כי אני לא שכחתי רק מפתחות ומצאתי אותם אחרי שתי דקות.
לי יש רשימת שכחתי אינסופית, כזו שהולכת ומתנפחת מרגע לרגע. ומי כמוך מכיר אותה.
אמא, את חושבת שאפשר לעשות שלא אלך תמיד ליד….?
ולא…לא העתקתי את השיעורים מהלוח היום. שכחתי.
יום טוב לך אמא.
נ.ב. אני יודע….אני צריך להוציא עכשיו את מילקי, כבר צהריים.

_____________________________________________________________________________________________________

עוד על שכחה אינסופית מוזמנים לקרוא את הפוסט שיתפרסם בעתיד הקרוב:  "זכרון עובד- ככה זה עובד אצלי".
עוד על צחוק, ליצנות ומנגנוני הגנה אחרים, מוזמנים לקרוא את הפוסט שיתפרסם גם הוא בעתיד הקרוב: "על ליצנים, בריונים  ומנגנוני הגנה אחרים".

לעת עתה אתם מוזמנים לקרוא את שני הפוסטים הבסיסים ביותר בנושא הפרעת קשב:
1. "הפרעת קשב- למה התכוון המשורר"
2. "תפקודים ניהוליים- שיבושים במערכת ההפעלה".

___________________________________________________________________________________________________

*מילות השיר המצוטט: יונתן גפן

מוזמנים לשתף עם חברים:

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin

פוסטים אחרונים
שייתכן ויעניינו אתכם:

לתגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

רוצים לקרוא עוד?

הכניסו את כתובת המייל שלכם, ומבטיחה לשלוח לכם כל פוסט חדש שאכתוב ברגע שהוא יתפרסם.

גלילה למעלה
פיסות של הווה

דלית קפלן

מוזמנים ליצור איתי קשר