דלית קפלן, פסיכולוגית קלינית

דלית, נעים להכיר

דלית, פסיכולוגית קלינית, כותבת בגוף ראשון פיסות מחוויות היום יום של אלון, ילד עם הפרעת קשב.

אלון, נעים להכיר

אני אלון. ילד בן 12 המאובחן כילד עם הפרעת קשב. אני מתנהל ביום יום כמו כל ילד עם הפרעת קשב. ושם בדיוק הבעיה שלי. בדבר הזה שנקרא "להתנהל". כי… הפרעת קשב ו"להתנהל" לא ממש הולכים ביחד, ומי כמוכם כהורים יודע זאת.

הירשמו לעדכון על פוסטים חדשים

קטגוריות

נכתבו לאחרונה

"תפקודים ניהוליים"- שיבושים ב"מערכת ההפעלה"

זוכרים את פוסט ה"מבוא" ("הפרעת קשב- למה התכוון המשורר")?
בפוסט זה הזכרתי את ה"תפקודים הניהוליים".
כתבתי שם ש-  ADHD הוא שם מטעה להפרעת קשב מכיוון שהסיפור העיקרי בהפרעת קשב הינו רחב הרבה יותר מאשר הסוגיה הבלעדית של קשיים בוויסות הקשב. הסיפור העיקרי הוא כל מה שנוגע ל"מערכת ההפעלה" במח שלנו.  
פרופסור Russel Barkley, אחד הפסיכיאטריים המובילים ביותר בתחום של הפרעת קשב, חוזר וטוען זה כבר כמה שנים שלדעתו יש לכנות את הפרעת הקשב לא הפרעה בקשב כי אם הפרעה בתפקודים הניהוליים.
תפקודים ניהוליים מכונים באנגלית Executive Functions. הוא מציע להחליף את השם של ההפרעה מ- ADHD (=הפרעה של חסך בקשב) ל- EFDD( =הפרעה של חסך בתפקודים ניהוליים).  

מה הם בדיוק אותם תפקודים ניהוליים?

תפקודים ניהוליים הם בעצם "מערכת ההפעלה העצמית" של המח שלנו.
תפקודים אלו הם המאפשרים לנו:

  1. לתכנן פעולה כלשהי.
  2. לייצר סדרי עדיפויות (מה יותר או פחות חשוב לעשות על מנת לממש את הפעולה הזו).
  3. להתמיד לאורך זמן במאמצים לקראת ביצוע אותה פעולה.
  4. להצליח לעכב תגובה אימפולסיבית שמשבשת את ביצוע הפעולה אליה אנו מתכווננים.
  5. להתעלם ממסיחים שבדרך על מנת שנישאר בפוקוס על אותה פעולה אותה החלטנו לבצע.
  6. לשמר בזיכרון מספר פעולות בו זמנית הקשורות לאותה פעולה ולהצליח לבצע אותן בזו אחר זו מבלי לשכוח אותן (אנשי המקצוע מכנים סוג זה של זיכרון "זיכרון עובד").
  7. לדעת לתכנן נכון את הזמן כך שהפעולה אותה תכננתי תתבצע בלוח הזמנים המתוכנן.

במח של ילדים עם הפרעת קשב האזור האחראי על התפקודים הניהוליים הנ"ל (האונה הפרה- פרונטלית: אזור הנמצא מאחורי המצח שלנו) מתפתח לאט יותר מאשר אצל ילדים ללא הפרעת קשב. כמו כן, ישנו חסך בכימיקלים (נוירוטרנסמיטורים) המופרשים במח ואמורים לסייע לאזורים אלו לעבוד ביתר יעילות. בעיקר ישנו חסך בקליטה של דופמין ונוראדרנלין באזורים אלו.
ילדים עם הפרעת קשב לרב יודעים מה הם אמורים לעשות ויש להם באמת כוונות טובות לעשות זאת. הבעיה היא שמערכת התפקודים הניהוליים שלהם אינה מתפקדת באופן מיטבי ובשל כך מקשה עליהם לבצע בפועל את מה שהם יודעים שעליהם לעשות . הם פשוט לא מצליחים לעשות זאת. זה מתסכל אותם בדיוק באותה מידה, ולרב אפילו יותר , ממה שזה מתסכל אותנו ההורים שלהם.

כך למשל בפוסט "בוקר" בו לאלון קשה לקום בבוקר,  אנחנו יכולים להבין את הקושי של אלון ע"י הבנה של לקות בתפקודים הניהוליים שלו. אלון יודע שהוא צריך לקום בבוקר. הוא גם באמת רוצה להצליח להיות ילד טוב, לגרום לאמא להיות גאה בו ולקום בבוקר ללא כל בעיה, בדיוק כמו שאחותו מצליחה. הוא באמת רוצה!
אבל …..
היכולת של אלון לתכנן את הקימה בבוקר (לארגן מראש את התיק, לבחור מראש בגדים, אולי אפילו לכוון לעצמו שעון מעורר) , היכולת שלו  לדעת להגיד לעצמו שעכשיו לא משנה מה יקרה הוא יתעלם מכל גירויי הרקע (השמיכה החמימה, החלום שהוא בדיוק היה באמצעו, המחשבה המדכאת על שיעור היסטוריה בעוד שעה) והוא יתמקד רק במשימה עצמה (לקום ולהתארגן) , היכולת הזו לקוייה אצל אלון.
היכולת לייצר סדרי עדיפויות ולזכור שיותר חשוב לו לעשות את המאמץ ולצאת מהמיטה מאשר להתענג עליה עוד חמש דקות, גם היא לקוייה אצל אלון.
היכולת של אלון לעכב תגובה אימפולסיבית ואפילו שהוא ממש כועס על אמא, לא לדבר אליה בקללות ולא לצעוק עליה, גם היא לקוייה .
וגם כשאלון כבר יצליח לצאת מהמיטה, היכולת שלו להתארגן ביעילות ולהגיע בזמן להסעה, לקויה.
תכנון הקימה בבוקר מבעוד מועד (בחירת בגדים, סידור תיק, הטענת הטלפון וכיו"ב) , מיקוד במשימה תוך התעלמות מגירויי רקע, יצירת סדרי עדיפויות, עיכוב תגובה אימפולסיבית והתארגנות יעילה תוך עמידה בזמנים , כל אלו הינם תפקודים בסיסיים הנחוצים לצורך צליחת בוקר ממוצע אצל כל אחד מאיתנו. כל אלו הינם תפקודים ניהוליים אשר האזור המוחי האחראי עליהם לקוי אצל ילדים עם הפרעת קשב.
לאלון קשה להתארגן בבוקר מכיוון שמערכת התפקודים הניהוליים שלו אינה מתפקדת באופן מיטבי.
הוא אינו עושה את זה בכוונה!

זוכרים את הפוסט "כביסה"– תנסו כעת לקרוא את הפוסט הזה מתוך הבנה של לקות בתפקודים ניהוליים.
מובן יותר?
 היכולת של אלון לבצע משימה פשוטה כמו להוריד את הכביסה מהחבל, לשים אותה בגיגית ולהביא אותה לאמא, מאד מוגבלת בדיוק בגלל כל הסעיפים שמנינו לעיל.

כן….אני יודעת….וכעת את (אמא שלה "אלון" הפרטי שלך, זה שיש לו הפרעת קשב) תביטי בשורות הללו ותשאלי את עצמך (כלומר אותי):  "לא ממש ברור לי….אבל בשבת בשש בבוקר כשהבן שלי יודע שאבא של חבר שלו אמור לאסוף אותו לגלוש בים, אז פתאום התפקודים הניהוליים שלו מתפקדים מצויין? פתאום הכימיקלים במח שלו מופרשים ונקלטים ללא כל הפרעה"?

שאלה מצויינת. והתשובה היא כן. בהחלט כן!

אצל כולנו, גם אלו מאיתנו שאין להם כלל וכלל הפרעת קשב , כשעלינו להתארגן לקראת משימה אותה אנו אוהבים לעשות, מידת היכולת שלנו להתארגן ביעילות תעלה משמעותית. מידת היכולת שלנו להצליח להתעלם ממסיחים, להישאר ממוקדים במשימה, לא להגיב באימפולסיביות וכיו"ב תעלה. אותו הדבר קורה גם בקרב ילדים עם הפרעת קשב. בין השאר, מה שקורה במצבים כאלו הוא שההתרגשות לקראת משימה אהובה (נניח גלישה בים) מייצרת הפרשה מוגברת של דופמין ונוראדרנלין, ואלו בדיוק הכימיקלים שמפעילים ביתר יעילות את מערכת ההפעלה של התפקודים הניהוליים. החומרים האלו כאילו "מעירים" את אותם תפקודים ניהוליים שלרב הינם רדומים למדי.

אבל….אם תתבונני מקרוב, תוכלי לגלות שאפילו כשה"אלון" הפרטי שלך צריך לקום ולהתארגן לקראת גלישה בים, יתכן ויחסית לעצמו רמת ההתארגנות שלו תשתפר פלאים, אבל עדיין יחסית לילד אחר בגילו , כזה שאין לו הפרעת קשב, יהיו לו "באגים" בהתארגנות הזו. הוא עדיין יטה לשכח ציוד חשוב, הוא עדיין יתקשה לארגן לעצמו את החפצים מראש, הוא עדיין לא יצליח לעמוד בפיתוי ומדי פעם יציץ בטלפון אפילו שהוא עוד לא לגמרי מאורגן, ועדיין יש סיכוי שהוא יאחר (רק קצת) לאבא של חבר שלו שכבר מחכה לו בחוץ  5 דקות.

כלומר, כאשר הילד נמצא במצב של "ריגוש" היכולת של התפקודים הניהוליים שלו "להתעורר" ולתפקד טוב יותר עולה. אבל החיים הם הרי לא כל הזמן אוסף ורצף של ריגושים. לעיתים צריך סתם לקום לבית ספר לעוד יום שגרתי…..  

התפקיד ההורי שלנו אל מול ילד עם לקות בתפקודים הניהוליים

מהו בדיוק התפקיד שלנו כהורים אל מול ילד עם לקות בתפקודים ניהוליים?
איך מסייעים לו "להעיר" את אותם תפקודים ניהוליים  במצב של שגרה, שגרה שאינה מי יודע מה מרגשת?
ובכן, התפקיד הראשון שלנו כהורים הוא קודם כל לזכור. לזכור שהילד שלנו לא עושה את זה בכוונה. הוא לא מתכוון לעצבן אותנו ותתפלאו, אבל הוא רוצה, באמת רוצה להצליח ב"משימה". לרב, הרבה יותר ממה שנדמה לנו.

התפקיד השני שלנו כהורים הוא להיות סוג של שלוחה חיצונית של אותו אזור במח שעדיין לא התפתח מספיק אצל הילד שלנו. עלינו במובן מסויים להיות אנחנו התפקודים הניהוליים שלו.
משמעות הדבר הינה מראש להנמיך ציפיות באשר ליכולת שלו ליזום לבד, לתכנן לבד, להתארגן לבד, לזכור לבד ולהצליח להתעלם ממסיחים ברקע.

תחשבו על מישהו שאינו רואה טוב. האזור במח או בעין האחראי על ראייה לקוי אצלו. לשם כך יש  לו משקפיים. לרגע לא נעלה על דעתינו להתאכזב ממישהו שלא רואה טוב ובטח שלא לכעוס עליו מכיוון שהוא לא רואה טוב. נעשה הכל כדי להתאים לו משקפיים. אם הוא לא רואה טוב, נוודא שהוא מרכיב את המשקפיים ושהן אכן מותאמות לו. ואם במקרה הוא בלי המשקפיים שלו, הרי שלא נעלה בדעתינו לצפות שהוא יצליח לקרוא את מה שכתוב על השלט ממול, שלט שאולי אנחנו, אלו שאין להם בעיית ראיה, מצליחים לקרוא ללא כל קושי.  מראש רמת הציפיות שלנו ממנו בכל מה שנוגע ליכולת שלו לראות, תהיה נמוכה יותר כשהוא אינו מרכיב את המשקפיים.

לצערי עדיין לא המציאו "משקפיים" ל"תפקודים ניהוליים" (הטיפול התרופתי הוא ללא ספק סוג של "משפקיים" ועליו אכתוב בפוסט נפרד בעתיד).  אתם, אבא ואמא של ה"אלון" שלכם , אתם ה"משקפיים" שלו. אתם השלוחה החיצונית והמתפקדת של האזור הפחות מתפקד במח של אלון , והוא האזור האחראי על התפקודים הניהוליים.
אל תצפו ממנו "לראות בלי משקפיים" ואז בכל פעם להתאכזב מחדש או לכעוס על שהוא לא רואה טוב. תחשבו מה זה עושה לדימוי העצמי שלו! במקום זאת, היו אתם שם עבורו כסוג של "משפקיים תפקודיים" עבורו.

ההורה כשלוחה חיצונית של התפקודים הניהוליים של הילד

בואו ניקח את הדוגמה של התארגנות הבוקר וננסה דרכה להבין מה התפקיד שלנו כהורים אל מול ילד עם הפרעת קשב, כלומר, איזה מן "משקפיים" אנו אומרים להיות עבורו.
ראשית, עלינו להתעורר קודם ולהיות מאורגנים קודם, עד כמה שניתן מאורגנים לגמרי  לפני שאנו נגישים להעיר את אלון! בשלב בו אני כאמא מעירה  את הילד שלי, זה שיש לו הפרעת קשב, עליי לדעת שככל שאהיה פנוייה יותר על מנת לסייע לו בהתארגנות, כך אהיה "משקפיים" יעילים יותר עבורו.
אם תוך כדי תהליך ההשכמה וההתארגנות של הילד שלי, אעשה גם עוד 101 משימות בעצמי, היכולת שלי להיות שם סוג של "תפקודים ניהוליים" עבורו, תלך ותצטמצם. זה כמו לדרוש ממנו לקרוא עמוד שלם ללא משקפיים כשהוא לקוי ראייה.
לא, זה לא אומר שאני צריכה להלביש אותו, וגם לא לצחצח לו שיניים. זה לא אומר שאני צריכה לסדר את התיק עבורו וגם לא לבחור עבורו את הבגדים. זה כן אומר שאני צריכה לעמוד שם לידו עד שהוא "מתחיל להתניע" את המשימה האחת והבודדת אותה עליו לעשות כרגע. עליי  לתת לו ליטוף וחיזוק על זה שהוא עושה את המשימה הזו בכלל, וברגע שהוא מסיים אותה , עליי להזכיר לו מה מהשימה הבאה שלו. זה כמו רכב שאחת לכמה מטרים צריך שוב להתניע אותו ולסמן לו את כיוון הנסיעה.

מכירים את מסלולי הבאולינג ואת המעקה הכחול הזה שיש משני צידי המסלול? תפקיד המעקה הזה הוא למנוע מהכדור לרדת לשוליים. המעקה הזה אינו מחליף את הכדור עצמו וגם לא מפיל עבורו את החיילים. המעקה רק נוכח שם לאורך כל המסלול כולו על מנת לוודא שהכדור אינו יורד לשוליים. אנחנו ההורים של הילד, מהווים עבורו סוג של מעקה כזה.

אם אני צועקת לילד שלי מהחדר ליד "אלון בוקר טוב, בוא קום" בזמן שאני בנתיים מארגנת את עצמי, את הילדים האחרים שלי או מכינה סנדביצ'ים לבית ספר, אז הסיכוי שאלון  אכן יקום כמעט אפסי. זה כמו להביא משקפיים למי שלא רואה טוב אבל לשים אותם בחדר ליד ולא על העיניים שלו.

עליי לגשת לאלון, לגעת בו קלות ולהעיר אותו. אפשר אולי לתת לו עוד חמש דקות להתכרבל בשמיכה ואז לגשת אליו שוב. בפעם השנייה יש לחכות בחדר עד שהוא יקום. ממש להיות שם נוכחת פיזית ואפילו לעזור לו פיזית לקום אם צריך. אז מה אם הוא בן 12? מערכת התפקודים הניהוליים שלו עובדת כמו זו של ילד הרבה יותר צעיר ממנו ולכן הוא זקוק לי כשלוחה חיצונית וחיה של המערכת הזו.
אחרי שהוא קם, אין טעם לחזור לעיסוקיי ולהגיד לו "יופי, עכשיו תתארגן….עוד 25 דקות אתה צריך לצאת מהבית". זה פשוט לא יעבוד.  הוא מבין מה זה אומר (אין לו שום בעיה בהבנה) אבל אין לו שום יכולת לתרגם את ההבנה הזאת להתנהגות אפקטיבית.

זוכרים?
כל מה שקשור לליזום, לתכנן, להימנע מהסחות של גירויי רקע, לנהל את הזמן וכיו"ב- כל התפקודים הללו אינם עובדים אצלו באופן מיטבי. הוא אינו "רואה" טוב באזורים האלו במח. עליי להגיד לו "אלון, יופי, אני יודעת שהיה לך קשה לקום, אבל קמת. עכשיו בבקשה תתלבש. הנה פה לידך הבגדים שבחרת אתמול בערב". ואז, עליי לעמוד לידו עוד חצי דקה ולוודא שהוא אכן התחיל להתלבש. רק כשאני רואה שהוא כבר התחיל את "תהליך ההתנעה" של ההתלבשות , אני יכולה לכמה רגעים ללכת לעיסוקיי. כמה רגעים בלבד. אחרי כמה רגעים , עליי לשוב לחדר של אלון ולוודא שהוא סיים להתלבש. אם הוא סיים אני יכולה לתת לו את המשימה הבאה: "עכשיו בוא לאכול ארוחת בוקר". אם הוא לא סיים להתלבש, עליי לעמוד לידו עד שיסיים להתלבש. לעיתים עצם הנוכחות הפיזית שלי לידו היא ה"מעקה של הבאולינג". היא זו שמונעת ממנו "לרדת לשוליים" ולהיתקע ברצף המשימות הנדרשות ממנו בתהליך ההתארגנות. .

זוכרים?
אני ה"משקפיים" שלו . עליי להיות שם כל הזמן, לאורך המסלול כולו. דמיינו מישהו שזקוק למשקפיים והמשקפיים ניתנים לו ונלקחים ממנו כל כמה דקות….זה הרי חסר טעם.
בכל פעם עליי לתת לאלון משימה אחת בלבד. לאלון אין יכולת להחזיק בזיכרון העובד שלו מספר משימות במקביל (מהו זיכרון עובד? על כך אתם מוזמנים לקרוא פוסט עתידי בנושא).  עליי לעמוד שם לידו עד שאני רואה שהוא "התניע" את המשימה ואז לנסות טיפה לשחרר (משמע להתרחק ממנו ולחזור לעיסוקי הבוקר שלי, אלו שאינם קשורים אליו). לאחר דקות ספורות עליי לוודא שהוא אכן סיים את המשימה . אם הוא סיים אותה, עליי לחזק אותו על כך ואז לתת לו את המשימה הבאה. אם הוא "נתקע" באמצע המשימה, עליי לחזור ולהיות שם נוכחת פיזית לידו על מנת לוודא שהוא אכן ממשיך "לנסוע" במסלול הייעודי לו, משמע שהוא ממשיך בביצוע המשימה.  

את כל התקשורת עם אלון עליי לעשות בקשר עין ישיר ואם צריך אז גם במגע נעים ומלטף. אין לעשות אותה בצעקות, בטרוניות ובנימה של עצבים וייאוש. ובטח שאין מה לעשות אותה בצעקות מחדר לחדר. זה פשוט "לא יתפוס".

אתם בטח קוראים את השורות האלו ואומרים לעצמכם….."היא חיה בללה לנד זאתי….היא באמת חושבת שזה אפשרי? שיש לנו את כל הזמן הזה בבוקר"? אני יודעת, התארגנות הבוקר הינה תמיד זמן לחוץ ורבוי משימות. מה גם, שאצל רובינו אלון אינו הילד היחיד וישנם עוד ילדים. לא על הכל תהיה לנו שליטה בכל מה שנוגע להתארגנות הזמנים בבוקר. אבל על מה שכן יש לנו שליטה , עלינו לשלוט.
זה אומר לקום חצי שעה קודם ולסיים עד כמה שניתן את כל מה שקשור להתארגנות שלנו ההורים, הכנת הכריכים לבית הספר וכל משימה אחרת שאפשר לסיים , בטרם אני מעירה את אלון ואת שאר הילדים.
זה אומר "להכין את השטח" הכי טוב שאפשר על מנת שלפחות אחד מאיתנו ההורים, יוכל להיות עד כמה שיותר פנוי להיות ה"מעקה" של אלון בזמן ההתארגנות שלו, להיות ה"משקפיים" של אלון , להיות עבורו השלוחה החיצונית של התפקודים הניהוליים שלו.

והאמת היא שכשעושים את זה ,כשמראש מבינים שאין ברירה אלא לעשות את זה, ובעיקר כשעושים את זה באהבה ולא בכעס , תסכול וייאוש,  זה פשוט עובד. ברור שלעיתים עדיין יהיו בקרים קשים, אפילו אם לגמרי היינו שם לצידו ופעלנו לפי "מתכון" הבאולינג, אבל אין לי ספק שבקרים שכאלו יהיו בתדירות נמוכה יותר ובעוצמות קושי פחותות יותר.

חשוב חשוב חשוב, לחזק את אלון ולפרגן לו כשהוא כבר כן מצליח במשימת ההתארגנות!
תזכרו…. הוא כל הזמן משווה את עצמו לאחרים סביבו ורואה שאצלו הכל הולך יותר קשה. המציאות היומיומית בכל מה שקשור לתפקודים הניהוליים שלו מוכיחה לו שוב ושוב כמה קשה לו. אי לכך, התפקיד שלנו ההורים הינו, בין השאר, לאזן את הקושי הזה,  בחיזוקים חיוביים ובהרבה פרגון כשהוא כבר כן מצליח להתארגן. תדמיינו את המעקה הכחול של הבאולינג משמיע מוזיקה מזמרת ומאיר באורות מהבהבים בכל פעם שהכדור מצליח שלא לרדת לשוליים. המעקה לא נעלם. הוא ממשיך להיות שם. גם בזריקה הבאה וגם בזו שאחריה. אבל הוא כולו נוצץ ושר על כל הצלחה של הכדור להישאר במסלול. זה התפקיד שלנו ההורים.

עד מתי?!

"אז גם בגיל 18 אצטרך להיות שם פיזית לידו בכל צעד וצעד של ההתארגנות שלו?" שאלה לגמרי לגיטימית.
התשובה הינה שהאזור במח האחראי על התפקודים הניהוליים מתפתח לאט יותר אצל ילדים עם הפרעת קשב. הוא מתפתח , הוא רק מתפתח לאט יותר. אי לכך, מה שהילד שלי מסוגל לעשות היום בכוחות עצמו ילך וישתפר. הוא תמיד יהיה נמוך יותר בביצועי התפקודים הניהוליים יחסית לילד אחר בגילו , זה שאין לו הפרעת קשב. אבל יחסית לעצמו הוא ילך וישתפר.  אני תמיד אצטרך להיות סוג של מעקה עבורו ברמה כזו או אחרת, אלא שהמעקה הזה ילך וינמך וילך ויתקצר עם השנים. (ספויילר…..כשהוא יהיה אדם בוגר יש סיכוי טוב שבת/בן הזוג שלו יצטרכו להמשיך ולהיות סוג דומה של מעקה עבורו).

ולסיום, כמה מילים על מידתיות, חמלה וחגיגת הצלחות!

  • בפוסט המבוא ("הפרעת קשב- למה התכוון המשורר") כתבתי שהפרעת קשב הינה רצף. היא אינה שחור או לבן. יש ילדים שיש להם הפרעת קשב קשה ויש כאלו עם הפרעה בינונית או קלה. התייחסו לכל מה שכתבתי לעיל בנוגע להמלצות לתפקוד ההורי שלנו, ככאלה האמורים להיות מותאמים לרמת הפרעת הקשב של הילד שלנו. ככל שהפרעת הקשב שלו קשה יותר, משמע רמת התפקוד של התפקודים הניהוליים שלו נמוכה יותר, הוא יזדקק לנו יותר  כ"מעקה" או כ"משקפיים" עבורו. ככל שרמת ההפרעה שלו קלה יותר, כך הוא יזדקק לנו פחות. אתם מכירים את הילד שלכם. תעשו "כוונון" מתאים של מה הוא צריך מכם ודאגו להתאים את ה"המספר הנכון של המשקפיים למידת לקות הראייה שלו". דבר אחד בטוח, הוא זקוק לכם. הוא זקוק לכם כשלוחה חיצונית ותפקודית לכל אותם תפקודים ניהוליים שלו שאינם עובדים באופן תקין כמו ילד אחד בגילו.

  • בפוסט המבוא המבוא גם כתבתי שזה לא קל להיות הורה לילד עם הפרעת קשב, לא קל בכלל ובטח שלא בבוקר. ישנם הורים שמספרים לי שכשהם מגיעים לעבודה הם כבר מרגישים מותשים והיום עוד לא התחיל בכלל. אמא אחת אמרה לי "בכל בוקר כשאני מגיעה לעבודה אני מרגישה ונראית כמו אחרי מלחמה". אם מראש נבין מה המגבלה של הילד שלנו, ואם מראש נפעל על מנת להתאים את עצמינו ואת הסביבה של הילד כך שהוא יוכל "לעקוף"  את המגבלה הזו, כך זה יהיה קצת פחות קשה.
    קל זה לא יהיה, אבל זה ללא ספק יכול להיות פחות קשה. זה דורש מאיתנו, ההורים, הרבה סבלנות, הכלה ומותאמות.
    וגם….זה דורש מאיתנו לדעת לסלוח. לסלוח לילד שלנו ובעיקר לסלוח לעצמינו. לסלוח ולזכור שמחר יום חדש. יהיו בקרים בהם "נאבד" את זה. יהיו בקרים שממש לא תהיה לנו סבלנות או יכולת להיות ה"מעקה" של הילד שלנו, יהיו בקרים שהילד הזה שלנו פשוט לא יתניע, לא משנה כמה אעמוד לידו, אלטף או אחזק אותו. הוא פשוט לא יתניע!  אז גם אם היום בבוקר איבדתם את זה, כעסתם, צעקתם , ואולי אפילו יצאתם מהבית לעבודה בטריקת דלת, קחו נשימה עמוקה. קחו נשימה עמוקה, שימו לכם באוטו מוסיקה טובה ותזכירו לעצמכם שגם אתם בני אדם. אתם עושים כמיטב יכולתיכם אבל גם אתם בני אדם. מחר יום חדש. גם אתם וגם הוא תנסו שוב.

  • ואם כבר היה בוקר קשה, תזכרו שלא רק לכם הוא היה קשה. גם לאלון הוא היה קשה. אלון יוצא גם הוא עכשיו מהבית כמו אחרי מלחמה. יש סיכוי שהוא יגיע באיחור לבית הספר ושם הוא גם "יזכה" לקבלת פנים זעופה מהמורה שלו והמלחמה רק תסלים ותימשך. אלון מבחינתו שוב קיבל "הוכחה" לזה שהוא "מקולקל" ואולי גם "חסר תקנה".
    אי לכך, עבורכם ועבורו, אחרי שקצת תירגעו, תשלחו לו איזה ווטסאפ ותכתבו לו: "היה לנו בוקר קשה. לשנינו. יש ימים שזה פשוט לא הולך. אבל אתה יודע מה?  אני אוהבת אותך. המון. תמיד. רק רציתי להזכיר לך את זה. ו….מחר יום חדש. נוכל לנסות שוב. אני מוסרת לך חיבוק ומקווה שיהיה לך המשך יום טוב, אמא".  תמיד תמיד תמיד תזכירו לו שלא משנה מה, אתם שם איתו ועבורו. עבורכם זה אולי מובן מאליו. עבורו לא.
  • ואחרון חביב- אל תשכחו, אף פעם אל תשכחו לחגוג הצלחות, גם הצלחות קטנות! הצלחה קטנה למתבונן מהצד היא לא פעם הצלחה גדולה עבור אלון ועבורכם. מה זה אומר? מוזמנים לקרוא את הפוסט שיצא בקרוב: "לחגוג הצלחות".

אז…שיהיה בוקר טוב.
לך אמא
לך אבא
ולך אלון.
מגיע לכם בוקר טוב.

מוזמנים לשתף עם חברים:

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin

פוסטים אחרונים
שייתכן ויעניינו אתכם:

לתגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

רוצים לקרוא עוד?

הכניסו את כתובת המייל שלכם, ומבטיחה לשלוח לכם כל פוסט חדש שאכתוב ברגע שהוא יתפרסם.

גלילה למעלה
פיסות של הווה

דלית קפלן

מוזמנים ליצור איתי קשר