דלית קפלן, פסיכולוגית קלינית

דלית, נעים להכיר

דלית, פסיכולוגית קלינית, כותבת בגוף ראשון פיסות מחוויות היום יום של אלון, ילד עם הפרעת קשב.

אלון, נעים להכיר

אני אלון. ילד בן 12 המאובחן כילד עם הפרעת קשב. אני מתנהל ביום יום כמו כל ילד עם הפרעת קשב. ושם בדיוק הבעיה שלי. בדבר הזה שנקרא "להתנהל". כי… הפרעת קשב ו"להתנהל" לא ממש הולכים ביחד, ומי כמוכם כהורים יודע זאת.

הירשמו לעדכון על פוסטים חדשים

קטגוריות

נכתבו לאחרונה

ספגטי בולונז

אמא הכינה לי היום לארוחת צהריים ספגטי בולנז.
אני אוהב את המנה הזאת, היא ממש מנה טעימה.
יש לה גם צבע יפה, אדום -כתום כזה.
כשזה חום מדי, אני יודע שאו שאמא לא היתה מרוכזת כשהיא הכינה את הבולונז, או שזה לא היא הכינה.
אולי אבא הכין.
אולי לא היה לה זמן (שוב….) והיא קנתה מנה מוכנה במסעדה הזאת שבאזור תעשייה שמוכרת מנות מוכנות.
אבל היום, היום זה הצבע הטוב: היום זה כתום- אדום כזה.
הצלחת גדולה. גם הצלחת היא מן אדמדמה- כתומה שכזו, כאילו היא והספגטי באו במקור מאותה משפחה.
באמצע הצלחת יש שקע, ובשקע הזה אמא שמה לי הרבה, ממש הרבה מהספגטי בולונז .
ושם באמצע בשקע עם הספגטי, זה חם. זה כמו שמש.


עגול, חם, זורח, נוצץ ממש, ומסביב שאריות נקיות של צלחת קרה.
שאריות צלחת נקיות וקרות שרוצות גם הן, אני יודע שהן רוצות, להתערבב בחגיגה.
וואו זה נראה יפה! כמו מלא נחשים ארסיים כאלה, זרחניים, שמתערבבים אחד עם השני.

צמוד צמוד לצלחת אמא שמה לי סכין ומזלג.
וגם מפית.
אפילו כף.
פעם ראיתי סרט על משפחה איטלקית שהאבא מלמד את הילדים הקטנים לאכול את הספגטי עם כף ומזלג. הוא מגלגל את הספגטי עם המזלג על הכף וזה ממש מגניב כזה.
אז אמא שמה לי הכל- גם מזלג, גם סכין, גם כף ואפילו מפית נייר.
הכל.
רק כדי שלא יהיו לי תירוצים.
ואני מבטיח, בחייאת אני מבטיח, לנסות היום.



העיניים שלי נעוצות בנחשים הכתומים שלי אבל בזוית של הקצה של המבט הן גם לוכדות את הסכו"ם ואפילו את המפית הלבנה.
אני יודע כמה חשוב לאמא שאוכל עם סכו"ם ולא עם הידיים.
אני יודע כמה זה עושה לה טוב.
ואני מבטיח, מבטיח להשתדל . להשתדל הכי חזק שאני יכול.
"לא לאכול עם הידיים. לא לאכול עם הידיים. לא לאכול עם הידיים", אני אומר לעצמי בראש חזק חזק חזק.
אני רוצה שאמא תגיד שנעים להסתכל עליי אוכל, שנעים לשבת לידי, שפעם אחת היא תרגיש שאני אוכל כמו בוגר.
ראבאק, אני כבר בן 12. לא תינוק. "עוד שנה בר מצווה", הם אומרים לי כל הזמן.
ברור שאני לא אמור לאכול עם הידיים, ברור שאני יודע להשתמש בסכו"ם.
אני מתחיל לאכול.
אני רעב.
בקושי אכלתי היום משהו בבית ספר.
לא יכול לסבול את הריח של האוכל של כל הילדים בארוחת עשר.
דוחה.
בא לי להקיא מהריח של כל האוכל שלהם.
רק לצאת כבר להפסקה, לאוויר.
אז לא אכלתי היום כמעט כלום בבית ספר.
אני מורעב.
מורעב וחולה על הספגטי בולונז שלך אמא.


את אומרת לי לשבת טוב, לשים את שתי הלחיים של התחת על הכסא ואת שתי הרגליים מתחת לשולחן.
למה כל דבר חייב לבוא בשתיים?
מה רע באיך שאני יושב?
למה ישר להעיר?
ככה נח לי אמא.
לחי אחת של תחת על הכסא, חצי רגל מתחת לשולחן.
השאר מפוזר, מפוזר לכל כוון.
מה לעזאזל זה מפריע לך אמא?
טוב נו ישבתי.
שתי לחיים של תחת על הכסא.
שתי רגליים מתחת לשולחן.
טוב?

יאללה אוווווכל!!!!!!!!!!!


הנחשים הכתומים אדומים קוראים לי, הרוק בפה מתערסל לו על הלשון ואומר לי:
"יאללה….תפוס אותם….יאללה לך על זה….הם מה זה טעימים".
והאצבעות….קצות האצבעות שלי…הן…הן…חייבות, פשוט ח יי ב ו ת למשש את זה….
כי ….כי זה פשוט כל כך כל כך דורש מגע.
זה כל כך יפה ורך ונעים וקורא לי ללטף.
כי את מבינה אמא? כל נחש ונחש מביט בי, מבט אישי וקורץ ומזמין,
ואני יודע שהטעם שלו, של כל נחש ונחש , יהיה אחרת אם ….אם….גם הידיים יהיו חלק מהמשחק הזה.
אם גם להן תותר הכניסה לגן עדן שלך אמא, גן העדן העשוי כרגע מהספגטי בולונז שלך.
כי את קולטת אמא? זה לא רק הידיים.
את הידיים את רואה משתתפות במשחק ואני יודע שזה מחרפן אותך.
אבל אמא, זה בעצם לא רק הידיים.
זאת חגיגה שלמה שמתחוללת אצלי ובתוכי- בעיניים, באף, בפה, בקצות האצבעות ואפילו באזניים.
ה"פששששש" הזה שאני שומע כשהנחש נשאב לי לתוך חלל הפה.
תקשיבי אמא. רק תקשיבי.
רק תריחי.
רק תגעי.
חגיגה אמא.
זה אש וצבע וקצב וזה כל כך טעים וחם ונעים ומדגדג ומלטף וזה שלי וזה שלך.
זה הספגטי שלך שאת הכנת בשבילי.

מה…אמא…מה את לא מבינה?
איך את לא מבינה?
איך את לא רואה חגיגה? איך?
למה את לא מצטרפת?
למה את הורסת?
מה קשור עכשיו סכין ומזלג ומפית? מה קשור?
הם שחקנים בסרט אחר,
בחגיגה אחרת, אם בכלל הם יודעים לחגוג הקרים והמתכתיים והישרים האלה.
חננות.
הסכין והמזלג והכף שלך הם חננות!
ישרים, חדים, ברורים, חדורי מטרה , עושים תמיד מה שצריך, מה שיגרום למבוגרים להיות מרוצים.
הם לא יודעים, פשוט לא יודעים בכלל לחגוג.
הם לא שייכים לפה אמא.
הם הורסים.
אל תהיי כמוהם אמא, אל תהרסי אמא.

ונטע, אחות גדולה עלאק.
יושבת מולי ותוקעת מבטים.
מה קרה….אני כבר לא שקוף יותר?
הנה לך נטע, קבלי אותי במלוא הדרתי.
מרוח מכף אצבע ועד פה ברוטב כתום של בולונז.
אני "גוש של גועל נפש" גאה!
טוב לך?
למה, החצ'קונים שלך יותר יפים? פחות דוחים?
אבל אני לא אומר לה את כל זה.
לא בקול רם.
רק חושב מחשבות.
אין לי כח לעוד פיצוץ איתה.
בכלל, חילופי מילים ביני לבין נטע הם אירוע נדיר לאחרונה.
בעצם….כבר הרבה זמן.
לא יודע למה, ככה יצא, אז אני רק תוקע בה מבט בחזרה ומחליט שהספגטי הרבה יותר מעניין ממנה.
חוזר לחגיגה.
יאללה, אחות דפוקה ומחוצ'קנת, את מוזמנת לחזור למאורה שלך, מי בכלל רצה שתשבי לאכול איתנו.

ועם ולמרות הכל אמא, בכל זאת אני מנסה.
באמת מנסה. עבורך אני מנסה.
מנסה להיות ישר וקר ומרצה.
רוצה אותך גאה בי ומסופקת. יד אחת אוחזת במזלג, יד שנייה באה לקחת את הכף.
באמת שכן. באמת שלשם חתרתי ולשם התכווננתי.
אבל זה חזק ממני אמא, זה חזק ממני…קולטת אמא….היא ברחה לה היד השנייה.
האצבעות פשוט היו חייבות….אני לוקח את נחש הספגטי באצבע ובאגודל,
המגע הרך והחם שלו נמס לתוך כרית האגודל שלי ואני משבלל אותו לתוך הפה שלי.
"פשששש" הוא נשאב פנימה .
זה טעים, זה כל כך כל כך טעים.
נשבע לך אמא ….את מה זה מפסידה.
ומבעד להשתבללות של הנחש אל תוך חלל הפה הרעב והמתענג שלי, אני קולט את המבט שלך
אמא.
את מביטה בי במבט מעורבב של כעס, אכזבה וייאוש ו…כן, גם גועל.
גועל יש בו במבט שלך.
ואני חושב לעצמי שמזלך אמא, מזלי אמא, שאני כבר מכיר אותך ויודע שאת מכירה אותי ויודע שאת אוהבת אותי.
ובערבוב המבטי הזה שלך אני רואה גם זיק של אש משלך, איפשהו שם בקצה של האישון, בתחתית של השפתיים, לפעמים אני אפילו קולט את זה בתנועה שלך של האזניים.
אני רואה את זה אמא.
רואה את האש הכלואה שבך שגאה באש המשתחררת שלי.
יאללה אמא, אף אחד לא רואה, זה רק אני ואת פה במטבח.
יותם כבר לא עמד בזה, ב"גועל" הזה שאני מייצר כשאני אוכל עם הידיים, הוא קם והלך חזר למאורה שלו.
אז עכשיו זה רק אני ואת פה.
לא צריך לעשות רושם על אף אחד.
יאללה, בואי, בואי להתשולל איתי בחגיגה שלי, שלך, של שנינו.
חגיגה קטנה גדולה של אמא ובן ומלאאאאאא נחשים כתומים אדומים.

אבל לא.
את לא.
את עומדת שם ליד השולחן, מעל הצלחת שלי. ישרה וקרה ומתכתית, בדיוק כמו הסכו"ם שלך.
חננה. הורסת חגיגות. מבאסת תחת.

נעים מאד אמא. זה אני.
אני שאוכל עם העניים והאוזניים והלחיים והשפתיים והלשון ועם מקצב הגוף וגם עם האצבעות.
נעים מאד אמא. זה אני, הבן שלך.
ותגידי אמא….מי אמר שהשיטה שלך, של המזלג, של הכף, של הסכין, של המפית, היא השיטה הנכונה יותר?
מי אמר?
אה…..תגידי אמא ….מי אמר?

אני רעב.
הפה שלי רעב.
הבטן שלי רעבה.
העיניים שלי רעבות וגם האצבעות שלי רעבות.
אני נוגע.
נוגע באוכל עם הידיים.
זה נעים לי.
זה נכון לי. |
זה מתאים לי.
זה חזק ממני.
זה אני.
אני אוכל, אוכל עם כל כולי.


"מספיק אלון. אני לא יכולה יותר לשמוע את הרעש הזה של השאיפה של כל אטריה ואטריה
שלך. אתה לא מסוגל לאכול בשקט לפחות?".
אטריה. מה קשור אטריה? איזה מילה ענטיקה זו אטריה.
נחש אמא. נחש ארסי וזרחני. נחש אש.


את לא יכולה יותר לשמוע? לא יכולה לשמוע "פשששש" אחד פשוט?
רוצה לשמוע מה אני שומע?
יש לך שתי דקות אמא?
הכלים במדיח יחכו.
תשמעי אמא, זה מה שאני שומע:
"שב טוב".
"כל הטוסיק על הכסא".
"שתי רגליים מתחת לשולחן".
"שב זקוף. לא בריא גב כפוף".
"שטפת ידיים"?
"שים את הטלפון בצד".
"תאכל עם המזלג".
"אמרתי תאכל עם המזלג".
"שוב עם הידיים"?
"נו באמת אלון….כולך מרוח מהרוטב. יש לך מפית".
"אתה לא רואה שיש לך מפית לידך"?
"נפל לך. ליד הצלחת. הכל מרוח".
"שב טוב".
"הסכו"ם".
"הטוסיק".
"הרגליים".
"לא בידיים".
"מרוח".
"נו באמת".
"אלון".


זה מה שאני שומע.
זה מה שאני שומע אמא.
ואת כל זה אני שומע כשכל חוש וחוש וחוש בתוכי קורא לי בו זמנית לחגיגה, חגיגה מטורפת של טעם וריח ומגע ותנועה.

זה קשה אמא.
קשה לחגוג כשמישהו כל הזמן קורא אותך לסדר.
זה קשה אמא להתיישר ולציית לקריאת הסדר, כשמשהו בתוכך, מכל כוון אפשרי, כל הזמן קורא לך לחגיגה.
אני כל כך אוהב את הספגטי האדום כתום שלך.
אמא, אפשר לאכול כמו שאני?
אפשר לבד?
בשקט?
כאילו ….כאילו את לא רואה, כאילו את לא פה.
כאילו קטן, כמו פעם.
אמא….אפשר להתענג על הספגטי שלך? אני, הפה שלי, העיניים שלי, האצבעות שלי…
ואת…את גם יכולה. איתי, לידי, מולי….מה שתבחרי.
אפשר שנדבר על איך היה לך היום ואיך היה לי?
אפשר שנביט אחת לשני בעיניים ונגיד מילים טובות?
אפשר שנפסיק להביט בצלחת שלי, באצבעות שלי, בנחשים שלי ושנפסיק להגיד מילים מתקנות?
אמא, תודה שהכנת לי את הספגטי בולונז שלך ושלי.
אמא, תני לי לאכול בשקט.
תניחי לי.
די לתקן אותי.
כזה אני.
חי ואוהב ואוכל עם כל חוש וחוש שלי.
חי ואוהב ואוכל, את הספגטי, אותי, אותך.


בתיאבון אמא.

______________________________________________________________________________________________________

אז למה באמת כל כך קשה לו לאכול עם סכין ומזלג?
למה הדחף הזה לגעת באוכל עם הידיים?
ילדים עם הפרעת קשב הם לא פעם ילדים אשר מלבד הקושי בוויסות קשבי, יש להם גם קושי בוויסות חושי.
חושים מסויימים פועלים ב"פעילות יתר" בעוד שחושים אחרים נמצאים ב"תת פעילות".
כך למשל אצל אלון חוש הריח נמצא בפעילות יתר. הוא מריח הכל והוא מריח את זה חזק ועוצמתי.
הפסקת אוכל בכיתה נחווית עבורו לא פעם ב"מתקפה" חושית וזה סוג של גהנום עבורו.
הוא לא מסוגל לאכול כלום כי הוא בהצפה של ריחות.
לעומת זאת, חוש המישוש נמצא בתת פעילות ואולי גם חוש הטעם.
אי לכך, הוא חייב למשש על מנת להעצים את חווית האוכל.
הוא בכלל חייב לגעת בהכל כי רק ככה הוא באמת מרגיש.
לאכול מבלי לגעת, עבור אלון, זה פשוט תפל.
קצת כמו צ'יפס בלי מלח.
אני מזמינה אתכם לקרוא את הראיון שערכתי עם ענת בר טל, מרפאה בעיסוק, על קשיים בוויסות חושי.
בעתיד תוכלו לקרוא גם פוסט המדבר על היצירתיות והיצריות בקרב ילדים עם הפרעת קשב: "חגיגה של חושים".
לעת עתה, אם עדיין לא קראתם, אתם מוזמנים לקרוא את שני הפוסטים הבסיסים ביותר בנושא הפרעת קשב:
1. "הפרעת קשב- למה התכוון המשורר"
2. "תפקודים ניהוליים- שיבושים במערכת ההפעלה".



מוזמנים לשתף עם חברים:

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin

פוסטים אחרונים
שייתכן ויעניינו אתכם:

1 מחשבה על “ספגטי בולונז”

  1. דלית אהובה,
    קראתי בשקיקה את שורותיך.
    חייבת לציין שמעבר לאמפתיה הרבה לאלון וההזדהות עימו, הצלחת להעביר מסר כלכך חשוב של הבנה עמוקה של האחר.
    ההבנה של הקושי להתנהל אחרת, "רגיל" .
    החלק הכי חשוב בתהליך של ליכוד משפחה שמורכבת משילוב של אנשים שונים, מיוחדים כל אחד בדרכו, היא קודם כל להבין מי עומד מולי, מה הוא יכול וחשוב יותר למה הוא זקוק ממני כאמא כדמות יציבה ואמפתית של קבלה אין סופית והעצמה…
    הצלחת בכשרון רב להסביר זווית אחרת ועל כך יישר כח.
    מחכה לפוסט הבא.

להגיב על שרונה ביטול התגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

רוצים לקרוא עוד?

הכניסו את כתובת המייל שלכם, ומבטיחה לשלוח לכם כל פוסט חדש שאכתוב ברגע שהוא יתפרסם.

גלילה למעלה
פיסות של הווה

דלית קפלן

מוזמנים ליצור איתי קשר