דלית קפלן, פסיכולוגית קלינית

דלית, נעים להכיר

דלית, פסיכולוגית קלינית, כותבת בגוף ראשון פיסות מחוויות היום יום של אלון, ילד עם הפרעת קשב.

אלון, נעים להכיר

אני אלון. ילד בן 12 המאובחן כילד עם הפרעת קשב. אני מתנהל ביום יום כמו כל ילד עם הפרעת קשב. ושם בדיוק הבעיה שלי. בדבר הזה שנקרא "להתנהל". כי… הפרעת קשב ו"להתנהל" לא ממש הולכים ביחד, ומי כמוכם כהורים יודע זאת.

הירשמו לעדכון על פוסטים חדשים

קטגוריות

נכתבו לאחרונה

חוטי כביסה

כנראה שזה מה שאמרת לי אמא.

אמרת לי:

" לך לחדר כביסה,
קח משם את הגיגית הירוקה,
תצא איתה למרפסת,
תוריד את הכביסה,
שים אותה בגיגית ותביא לי את זה לפה.
אני כבר אקפל את זה".

כנראה שזה מה שאמרת לי.

ישבת בסלון על הכורסא הירוקה, מסביבך מערום ענק של  בגדים שקיפלת. תוך כדי גם בהית במסך הטלוויזיה. לפעמים נדמה לי אמא, שכמה שאת מקטרת על זה שיש לך "הר של בגדים" לקפל, בסוף אלו רגעי הטוב הכי טובים שלך ביום. את, מול הטלויזיה, מולך על המסך מרצדת לה איזו סדרה שאת אוהבת, ותוך כדי את מקפלת.
בגד ועוד בגד ועוד אחד.

את לא יודעת את זה אמא, אבל כשאת במצב הזה, יש לך בעיניים מבט אחר. רך, נח ונעים יותר.
יש בו, במבט הזה שלך, פחות קצב ופחות מטרה.
יש בו משהו של שקט.
גם הכתפיים שלך פחות מכווצות כשאת יושבת על הכורסא הירוקה ומקפלת כביסה.
משהו בהן רפוי ושליו. אפילו תנועות הידיים והמגע שלהן על הבד של הבגדים.
הכל כאילו מתנהל בהילוך איטי ומלטף.
כל כך לא כמו שאת תמיד.
זה קצת כמו ההבדל בין הים כשהוא עם דגל אדום, שלא לומר שחור, לעומת הים פלטה כשיש לו דגל לבן.
ובים ובדגלים, תאמיני לי אמא, בזה אני מבין.

כשאת מקפלת כביסה על הכורסא הירוקה, את ים של דגל לבן אמא.  
ולא משנה כמה תגידי "אוף, יש לי הר של כביסה עוד לקפל היום", אני יודע, מאד יודע, שאת מחכה לרגעים האלו. רגעים של שקט .
את, והישיבה על הכורסא, והבגדים המתקפלים בין אצבעותייך.

את אפילו לא יודעת אמא, אבל אני מביט בזה כשזה קורה, בכל פעם מחדש.
יש בזה משהו מהפנט, זה כמו קסם.
ערימה של בדים, שהם בעצם בגדים מקומטים ומדובללים, בתוך גיגית פלסטיק פשוטה וחסרת כל חן.
את, שלבושה בבגדים של בית ושל סוף היום , ישובה בכורסא הירוקה הדי מוכתמת ובלוייה שלנו.
וכאילו כל העובדות האלו  חסרות כל חשיבות , זוטות ממש…
כי עבורי אמא,  ברגעי קיפול הכביסה שלך , את נראית כמו מלכה המתיישבת על כס המלכות שלה.
זקופה ושלווה ובעיקר מאד בטוחה ויודעת.
אני מביט בהכל מהצד אמא ואת אפילו לא יודעת.

אני מביט בההההההכל – בגיגית, בבגדים השמוטים הממתינים בסבלנות למגע הקסם של ידייך ובבגדים הנערמים זה מעל זה וזה לצד זה כחיילים ממושמעים המעריצים את מפקדם, הרי הוא את.
אני מביט בך אמא, בשלווה שבכתפייך, בריקוד של אצבעות ידייך, בשקט הלבן שבים עינייך.
אני מביט בכולכם. אני מביט במשבצת היומית שלך של "מקפלת הכביסה".

איך את עושה את זה אמא?
הסדר, הארגון, ההתמדה, השקט, היופי, ההקפדה על הפרטים הגדולים והקטנים, הידיעה הברורה והכל כך פשוטה של מה בא אחרי מה ובאיזו מהירות ועוצמה.
איך עושים את זה אמא?
זה יפה, זה קשה, זו את, וזה בעיקר, אבל בעיקר כל כך לא אני.

ואז….פתאום בהבזק רגעי, את קולטת שאני עומד שם ומביט במחזה.
את מפנה את ראשך לכיווני וכבדרך אגב, אומרת לי משהו:
"בבקשה"…"תיקח"…"גיגית" …"תביא"…"תשים"…
בדיעבד אני יודע שמה שאמרת לי היה כל כך פשוט וקטן ומדוייק.
רצית :

  1. שאני אגש לחדר כביסה שהוא צעד ורבע מאיפה שעמדתי
  2. שאקח את הגיגית הירוקה המונחת שם
  3. שאצא למרפסת שממש ממש לידה
  4. שאוריד את מעט הכביסה שהיתה תלוייה על החבלים שם
  5. שאשים אותה באותה גיגית הירוקה שכרגע לקחתי
  6. ושאביא לך אותה.

וכל זה פשוט כדי שאת תוכלי לקפל עוד ערימה.  |
זה הכל.
זה כל מה שביקשת ממני.
שלוש דקות של עבודה. שלושה צעדים ימינה ושמאלה.
תנועות רגליים, ידיים, אצבעות, כתפיים ועיניים.
תנועות פשוטות. 
זה כל  מה שביקשת ממני.
בסה"כ הזמנת אותי להיות השולייה שלך במעשה הקסמים של קיפול הכביסה.

אבל….אבל הכל התבלגן אמא.
שוב.
הכל.
פנית אליי ברוך וביקשת את שביקשת.
"בסדר", עניתי, ושנייה לפני שיצאתי לביצוע המשימה, קלטו עיניי את המסך שמולך.
משהו היה שם על רופא וניתוח, וזה לכד את עיניי, את אוזניי, את מחשבתי ואת כל כולי.
והחוט ניתק.
ביקשת, שמעתי, כמעט יצאתי להתנעה, אבל…נותקתי.
וכאילו לא היו הדברים מעולם.
לא שמעתי, לא זכרתי, לא ביקשת.
רק בהיתי במסך וניסיתי להבין מה הוא בדיוק עושה הרופא הזה.
"מה הוא עושה לו"? , "מה זה בכלל המכשיר הזה"?  שאלתי אותך.
"אלון, בבקשה, עזוב עכשיו את הטלויזיה, אני מבקשת שוב….לך קח את הגיגית הירוקה, תוריד את הכביסה…"
ביקשת שוב.
"כן", אמרתי , "בסדר", ובאמת התכוונתי, באמת רציתי.
רציתי להיות לך לשולייה במעשה הקסם הסדור, השליו והמאורגן כל כך שלך.
רציתי להצליח, רציתי להיות ילד טוב שעוזר לאמא, רציתי פשוט שתהיי שמחה ושתאהבי אותי כי עזרתי לך בדיוק מתי ואיך שביקשת.
רציתי, כל כך ובאמת שרציתי, וכבר כמעט כמעט שזה קרה.

צפצוף.

המחשב בחדר שלי צפצף פתאום וזה הזכיר לי שעוד רגע המשחק שאני מטעין יסיים את הטעינה שלו וזה שימח אותי מאד, אז רצתי לשנייה לחדר לבדוק כמה אחוז נשאר לו לטעינה ,ובאמת אמא, באמת שתכננתי מיד לחזור ולקחת את הגיגית הירוקה וכל זה.
אבל….שוב….התנתקתי. נותק לו חוט התכנון והארגון והכוונה.
 נותק.

87% טעינה. עוד קצת והמשחק ייטען במלואו.
יופי….מה עכשיו? זכרתי שהיה עוד משהו לעשות….נשבע לך אמא שזכרתי, אבל לא זכרתי מה.
מה, זה לא קורה לך לפעמים? שאת זוכרת שרצית לעשות משהו ואת לא זוכרת מה? זה בטוח קורה לך לפעמים אמא. רק שלי זה קורה הרבה פעמים, הרבה מדי, כל הזמן.
והנה…. זה קרה לי שוב.
אז…לא…לא זכרתי מה הייתי צריך לעשות ונשארתי בחדר, על המחשב, והסתכלתי על המלבן הזה של האחוזים בטעינה ועודדתי אותו שייטען מהר יותר.

"אלון, עוד פעם אני מבקשת! איפה אתה? מה קורה איתך? בוא לפה בבקשה. עכשיו".
כבר לא היית שלווה. כבר לא היית דגל לבן.
"שנייה", עניתי לך, כי זה כבר היה 99%, המלבן של הטעינה,  וכל כך רציתי לראות את ה- 99% הופך ל- 100%.
"לא שנייה", אמרת, כבר לגמרי דגל שחור, "עכשיו!!!".
באתי.
הסתכלת עליי .
"אלון, כמה פעמים צריך לבקש….לך תביא את הגיגית הירוקה"… וכל זה.
"כן, כן אמא…את לגמרי צודקת….עכשיו עכשיו אני הולך לקחת את הגיגית הירוקה".

רצתי לחדר הכביסה  ולקחתי אותה. היא היתה אצלי ביד. סוף סוף. התנעתי. יאללה למרפסת.
והנה החבלים והנה הכביסה.
והחוטים שם, חוטי מעמד ייבוש הכביסה. הם  ארוכים, מתוחים והדוקים.
זה במקביל לאחר. חוט ועוד חוט ועוד אחד.
אוחזים את כובד משקלה של הכביסה ללא כל קושי ובתושיה רבה.  
ואני מוריד אותה, את הכביסה היבשה שעל החבל.
משחרר את החוטים מעול המשקל  שעליהם ומאפשר להם קצת להתאוורר.
מאפשר להם להרפות ולנוח. מאפשר להם פשוט להיות. ללא כל מעמסה.

אני מביט בהם בחוטי הכביסה. כמה דקים, קלים ופשוטים, ככה חזקים, מתוחים, סדורים וממושמעים.
ואני חושב לעצמי שכביסה רטובה היא הרי די כבדה ולוקח לה זמן להתייבש ולהיות קצת יותר קלילה.
ואיך זה שהחוט הדקיק הזה עליו מונחת הכביסה, לא נקרע ולא ניתק ולא משתחרר.
איך זה שהוא תמיד עומד שם מתוח ונכון לייעודו ולמשימתו.
איך הוא מצליח?
תמיד הוא ב- 100% טעינה ותמיד נשאר הדוק ומחובר. 
נדיר שהוא ניתק.
מעניין מאיזה חומר הוא באמת עשוי החוט הזה שהוא מצליח לשאת בכזו גבורה והצלחה הרבה בגדים, במשקלים, גדלים ומרקמים שונים, ואת כולם במקביל.
תמיד עומד במשימה.
וגם אם הוא קצת נהיה לרגע שפוף, הוא לא נקרע ולא ניתק. הוא ארוך, חזק, הדוק ומחובר. תמיד מחובר. חתיכת חוט. וגם אם הוא קצת נהיה לרגע שפוף, הוא לא נקרע ולא ניתק. הוא ארוך, חזק, הדוק ומחובר. תמיד מחובר. חתיכת חוט.

יכול להיות שזה חלק מהקסם שלך אמא?

והנה אני איתך, עוזר לך.
אני השולייה שלך אמא.
כל החוטים מחוברים, אין התנתקויות, יש סדר וארגון.
אני שלך ולמענך וכמעט כמעט כמוך.
חוטי התודעה שלי  נושאים את המשימה שנתת לי.
חוטי התודעה שלי נושאים את כובד שלבי המשימה כולה:
הגיגית, המרפסת, הבגדים היבשים….
אני כולי חוטי תודעה מתוחים, מאורגנים, ישרים והדוקים.  
חוטי תודעה המממשים את ייעודם.

אני ואת- צוות אמא.
לרגע אחד אנחנו צוות.
לרגע אחד אני כמעט קסום כמוך.
לרגע אחד את גאה בי, כי אני ואת צוות.
אני השולייה שלך.
אני מתוח ומחובר ונושא בכל כובד המשימה.
בלי ניתוקים.
רצף של חיבורים, רצף של הצלחות, רצף של גאווה ושל ביחד.

הכביסה כולה הורדה מהחבל והנה היא בגיגית.
בדיוק בדיוק כמו שביקשת.
הגיגית כבר אצלי ביד.
בדרך אלייך אמא.
עוד רגע והכל אצלך.
את תוכלי להמשיך לקפל ואני אוכל להמשיך להביט בך.
את תוכלי לחזור ולהיות רכה ושלווה ואני אוכל שוב לדעת שהונח לו הדגל הלבן בעינייך.
בזכותי.
בזכות חוטי התודעה המתוחים, הסדורים והמאורגנים שלי.
איזו הקלה.
שרק לא ייקרעו.
שיהיו הם עשויים מאותו החומר ומאותו הכח של חוטי ייבוש הכביסה.
חוטים דקים, פשוטים, אבל מחוברים. בעיקר מחוברים.

רטט.

הטלפון הנייד בכיס המכנסיים שלי.
אלוהים יודע למה לקחתי אותו איתי למרפסת הכביסה.
אבל הוא שם והוא רוטט לי בכיס המכנס.
זהירות אלון. מעמסה כבדה על החוט, הוא מתוח, מאד מתוח, עוד רגע וייקרע.
הוא מחומר אחר חוט התודעה שלך.
הוא לא כמו חוט הכביסה, הוא עדין ופגיע, הרבה יותר פגיע.
תיזהר אלון, תשמור עליו.
כי את מבינה אמא, חוט התודעה שלי עשוי  מחומר זול, לא באמת אמיד, לא באמת יכול ומסוגל לעול המעמסה.
גם אם היא קלה ופשוטה, גם אם היא מלכתחילה סתם הוראה יבשה, חרא חומר החוט הזה, לך תסמוך עליו.

ידי מרפה מהגיגית. מושטת אל הכיס ומביטה בצג מכשיר הסלולרי שלי.
הודעה מיהלי.
הוא שואל מה הסיסמא של המשחק שהורדתי במחשב כדי שנוכל לשחק בו יחד.
ברור, הוא צודק, הוא חייב את הסיסמא וזה חשוב וזה עכשיו.
אני מניח את הגיגית, או שלא.
לא ממש זוכר אם, לא ממש זוכר איפה.

קיטוע.

חוט התודעה שלי נקטע וניתק, ואיתו החוט שמימינו וזה שמשמאלו, זה שלפניו וזה שאחריו, אפקט דומינו שכזה. נתק. וכאילו לא היו הדברים מעולם.
שוב.
אני מזנק לחדר , למחשב, כדי להעתיק את הסיסמה ולשלוח ליהלי.
כבר 100%. המשחק הוטען במלואו. יש!!!
אני מעתיק את הסיסמא ושולח ליהלי.
"מתי מתחילים לשחק?, הוא כותב לי.
"עוד שנייה", אני כותב לו חזרה.
וואו, כמה חיכיתי למשחק הזה, עוד שנייה ואני עם יהלי במשחק.
שנינו מחוברים לרשת, לשנינו יש את הסיסמא.

היה שם משהו. משהו שהתחלתי ולא סיימתי.
משהו מעורפל קורא לי באחורי התודעה.
אבל קולו חלש ודהוי, והוא מטושטש ולא ברור, וכל כך קל לזנוח אותו.
היה.
נגמר.
דבלולי חוט שנותק ונשמט נוגעים לא נוגעים ברסיסי תודעה אחורית ומטושטשת.

מולי המסך.
ה- 100% משחק טעון ויהלי מחובר על הקו, מחכה לתחילת המשחק.
ברור, נגיש, קורא ומפתה.
ואז אני רואה אותך.
את עומדת בפתח החדר.
הגיגית הירוקה בידייך.
הכביסה שהורדתי בתוכה.
את לא צועקת ולא כועסת.
את רק עומדת שם.
לא דגל שחור בעינייך.
גם לא אדום.
בטח לא לבן.
אין דגל.
אין. פשוט אין.  
כאילו….סגרו את הים.
אין ים.
הוא לא כשיר לרחצה, אולי התייבש, אולי הציף מדי, אולי בכלל התנתק לו הים מהיבשה, כמו בסדרי טרום בראשית.
תוהו ווהו של חוטי תודעה.
אין.

מה יש? 
יש ייאוש, יש אכזבה, יש עצב, יש ניתוק.
אבל הפעם זה ניתוק אחר אמא.
זה ניתוק חד וכואב .
זה הניתוק שלך ממני.

"מה בסך הכל ביקשתי ממך אלון?
כל כך פשוט, כל כך קצר.
למה אתה לא יכול לעשות שלוש פעולות פשוטות כל כך?
למה כל דבר כל כך קשה אלון?
כבר שמת את הבגדים בגיגית, אז מה כל כך קשה להביא לי את הגיגית לסלון?
כבר יצאת מהמרפסת עם הגיגית ביד,
אז למה להניח אותה באמצע המסדרון?
זה באמת כל כך קשה אלון?
מה כבר ביקשתי?
אז מה, לא לבקש בכלל?
|מה יהיה אלון?"

את לא כועסת, לא מתוחה ולא מענישה. את לא. את רק שואלת, מפנה את גבך והולכת.  
מאוכזבת, מיואשת ומתנתקת.
מתנתקת מהבקשה, מתנתקת מהתקווה, מתנתקת ממני.
מתיישבת שוב על הכורסא הירוקה ומקפלת.
מנסה להחזיר לעצמך שלווה ושקט ולבן בעינייך.
מנסה להחזיר לעצמך אדרת של קסם ומלכות לריקוד שבין אצבעותייך.
מנסה להחזיר לעצמך את כל אלו דרך פיסות הבד שמתהוות בזכותך  לבגדים מקופלים, סדורים ומאורגנים , מחלקות מחלקות על השולחן שלפנייך.

ואני? אני בן רגע מתרוקן מהמ- 100% טעינה שהיתה שם רגע לפני, בן רגע נטול סיסמא.
אני נותר בחוץ, מנותק וקטוע.
מביט בך בגבך ויודע, יודע ששוב אכזבתי.
כל כך רציתי שנהיה צוות אמא, את ואני ומעשה הקסם של קיפול הכביסה.
מביט בגבך אמא, ורק רוצה לשאול: איך את עושה את זה, אמא?
הסדר, הארגון, ההתמדה, השקט, היופי, ההקפדה על הפרטים הגדולים והקטנים, הידיעה הברורה והכל כך פשוטה של מה בא אחרי מה ובאיזו מהירות ועוצמה.
איך עושים את זה אמא?
זה יפה, זה קשה, זו את,
וזה בעיקר… כל כך לא אני.

מה הסיסמא שלך אמא? תגלי לי את הסיסמא אמא.


אז  למה באמת זה  כל כך קשה לו?
למה כל כך קשה לו  לעקוב אחר רצף של שלוש או ארבע הוראות פשוטות?
למה כל דבר צריך להגיד לו אלף פעם?
מזמינה אתכם לקרוא את הפוסט העתיד להתפרסם בקרוב : "זיכרון עובד- ככה זה עובד אצלי".

למה כשאלון מביט באמא מקפלת כביסה או כשהוא משחק עם יהלי במחשב,  למה אז הוא יכול לשקוע בזה שעות וכלום לא יסיח את דעתו? בקרוב יעלה הפוסט : "וויסות קשב- הכל או כלום".  מוזמנים לקרוא גם אותו.

ולעת עתה אתם מוזמנים לקרוא את שני הפוסטים הבסיסים ביותר בנושא הפרעת קשב:
1. "הפרעת קשב- למה התכוון המשורר"
2. "תפקודים ניהוליים- שיבושים במערכת ההפעלה".

מוזמנים לשתף עם חברים:

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin

פוסטים אחרונים
שייתכן ויעניינו אתכם:

4 מחשבות על “חוטי כביסה”

  1. יעל רוזנולד יניב

    זה פוסט נהדר, שהציף אצלי כל כך הרבה מהחוויה היומיומית של אמא-של. הולכת לצלול לעומקו של בלוגך. המון תודה. המונ'תלפים.

  2. קראתי ונצבט לי הלב. נצבט, כואב. אין מילים רק גוש בגרון…
    כתבת עליי, הנה אני שם. אופסי דייזי…
    תודה על הפיכת המשקפת. נשימות! סבלנות!

לתגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

רוצים לקרוא עוד?

הכניסו את כתובת המייל שלכם, ומבטיחה לשלוח לכם כל פוסט חדש שאכתוב ברגע שהוא יתפרסם.

גלילה למעלה
פיסות של הווה

דלית קפלן

מוזמנים ליצור איתי קשר