הפרעת קשב – "למה התכוון המשורר"?

פוסט זה נכתב בהשראת היוטיוברית Jessica Mccabe שמסבירה בהרצאת הטד שלה באופן מאד פשוט, ברור ובעיקר מאד נוגע ללב,  את בסיס הידע של הפרעת קשב.

 

איכשהו יש לי הרגשה שאם כבר הגעתם עד הלום, כלומר עד לבלוג הצנוע שלי, הרי שאין זו  הפעם הראשונה בה אתם קוראים על המושג "הפרעת קשב". סביר להניח שכבר קצת חרשתם את הנושא לרוחבו ולעומקו.
ובכל זאת, יתכן וישנם כאלו מבינכם שעבורם זו אכן פעם ראשונה. מה גם שקצת יהיה לי קשה לצלול ולהעמיק בהיבטים שונים של ההפרעה הזו בפוסטים העתידיים , מבלי שאקדיש לפחות פוסט אחד ל"יישור קו". חשוב לי להקדיש לפחות פוסט אחד להסבר המאד מבואי ובסיסי של "למה התכוון המשורר" כשהוא בחר לכנות את התופעה הזו בשם "הפרעת קשב".
אז למען אלו שזו להם הפעם הראשונה שהם קוראים על הנושא ולמען אלו שחשוב להם עניין ה"מבוא"  לפני הצלילה לתתי הפרקים השונים, הרי לכם הפוסט הנוכחי. בפוסט זה תמצאו מושגים שונים מעולם הפרעת הקשב שיתכן ויהיו לכם חדשים. לכל אחד מהמושגים האלו אני מבטיחה להקדיש בעתיד פוסט נפרד שיבהיר ויפשט את ההבנה שלכם באותו נושא. הפוסט הנוכחי הינו רק מבוא. הוא מעין "ארוחת טעימות" ראשונית שכזו.
אז….קריאה מהנה.    

הפרעת קשב, או בשמה הלועזי ADHD הינה:
Attention Deficit Hyperactivity Disorder

כלומר:
Attention= קשב
Deficit= חסך
Hyperctivity= היפראקטיביות
Disorder= הפרעה

זוהי הפרעה המתבטאת בחסך של קשב ובהיפראקטיביות.
אצל חלק מהילדים המרכיב של היעדר קשב הינו המרכיב הבולט יותר בהפרעה שלהם. אלו הם הילדים ה"חולמניים", ה"מרחפים" , ה"אסטרונאוטים", אלו שעסוקים בעיקר בלבהות ובלחלום בהקיץ .
הם אלו שזוכים לאבחנה של ADD – כלומר יש להם הפרעת קשב ללא המרכיב של היפראקטיביות או אימפולסיביות. הם לא ממש "מפריעים לסביבה" שהרי הם שקטים ו"אינם מזיקים". אי לכך, הם לא פעם עוברים "מתחת לרדאר" שלנו וזוכים לאבחנה רק בגיל מאוחר יחסית, אם בכלל.   
אצל חלק אחר של הילדים, המרכיבים  של אימפולסיביות ושל היפראקטיביות הם המרכיבים הבולטים יותר בהפרעה. הם אלו ש"מפריעים" יותר לסביבה (לגננת, למורה, להתנהלות של ארוחה משפחתית וכיו"ב) ולכן הם בד"כ מאובחנים כבר בגיל צעיר.
הנפוצים (ואולי גם ה"נפיצים") ביותר אלו אותם הילדים שיש להם גם וגם . יש להם גם קשיי קשב , גם אימפולסיביות וגם היפראקטיביות . אלו נקראים ה"סוג המשולב" (The conbined type). אלו  הילדים של ה- ADHD הקלאסי.

שכיחות הפרעת הקשב:

הפרעת קשב משפיעה על 8%-5% מכלל האוכלוסיה . כלומר שמבחינה סטטיסטית בכל כיתה יהיו בערך 2-3 תלמידים עם ADHD.  חלק מהמחקרים מראים על נטייה מולדת גבוהה יותר של בנים ללקות בהפרעה הזו. בפועל אכן מאובחנים יותר בנים מבנות . יחד עם זאת, יתכן ופשוט ישנה אבחנה רבה יותר של בנים מכיוון שלבנים יש נטייה בולטת יותר להיפראקטיביות , ולכן מזהים אותם ביתר קלות. בנות לעומתם, סובלות יותר מהפרעת קשב ללא היפראקטיביות , ולכן כאמור לעיל,  הן עוברות "מתחת לרדאר" ומאובחנות פחות, או שהן מאובחנות בגיל מתקדם יותר.

הפרעת קשב היא הפרעה תורשתית:

להורים הסובלים מהפרעת קשב יש סיכוי של 50% להוליד ילד הסובל ממנה. לכ- 25% מהילדים עם הפרעת קשב יש הורים שעונים לקריטריונים של הפרעת קשב. אם לילד שלכם יש הפרעת קשב , יתכן מאד שגם לאחד מכם יש הפרעת קשב, גם אם היא לא מאובחנת. ובין אם יש לכם הפרעת קשב ובין אם לא, יש סיכוי מאד גבוה שלאנשים נוספים במשפחה המורחבת שלכם יש הפרעת קשב.
מעבר למרכיב הגנטי, גם לילדים שנולדו טרם זמנם (פגים)  יש סיכוי להיות מאובחנים עם הפרעת קשב. זאת בשל חוסר בשלות התפתחותית של אזורים מסויימים במח בשל לידה בטרם זמנה.

הפרעת קשב היא הפרעה נוירו-התפתחותית, כלומר הפרעה בהתפתחות המח:

מה זה אומר?
זה אומר שאזורים מסויימים במח מתפתחים לאט יותר בקרב ילדים עם הפרעת קשב לעומת ילדים ללא הפרעת קשב. בצילומי מח (MRI) נוכל לראות שאזורים מסויימים במח (בעיקר האזור המוחי הנקרא האונה הפרה פרונטלית, אזור הממוקם מאחורי המצח שלנו)  הינם פחות מרושתים (יש בהם פחות חיבורים של נוירונים) בקרב ילדים עם הפרעת קשב. כמו כן, אזורים אלו פחות פעילים חשמלית בקרב אותם ילדים יחסית לילדים ללא הפרעת קשב.

 

זה אומר גם שחומרים מסויימים המופרשים במח שלנו , (בעיקר נוירוטרנסמיטורים כגון דופמין ונוראדרנלין) , נקלטים פחות טוב בקרב ילדים עם הפרעת קשב יחסית לילדים ללא הפרעת קשב .
כלומר- המח של כל מי שיש לו הפרעת קשב  בנוי אחרת.

אגב…..זה לא רק ילדים. אם פעם חשבו שההפרעה הזאת "עוברת" בגיל ההתבגרות (לקראת גיל 16 פחות או יותר), הרי שהיום יודעים שישנם לא מעט מבוגרים שהפרעת הקשב ממשיכה ללוות אותם גם בבגרות.
ישנם ילדים שאותם אזורים במח שפחות מפותחים ילכו ויצמצמו את הפער ההתפתחותי בינם לבין הילדים האחרים, כך שבגיל בגרות הם כבר יהיו בעלי מבנה מח "נורמטיבי" ובכך כבר לא יראו סימפטומים של ADHD בבגרותם. לעומתם,  ישנם מבוגרים שהפער בין מבנה המח שלהם לבין זה של האדם הממוצע ימשיך להתקיים לנצח. אלו המבוגרים שגם בבגרות יחוו סימנים של ADHD, לפחות במידה כזו או אחרת .

הפרעת קשב היא לא שחור או לבן:

זה לא שאו שיש לך או שאין לך הפרעת קשב. הפרעת קשב היא ספקטרום, היא רצף.
כולנו חווים לפעמים סימפטומים של הפרעת קשב. השאלה היא אם  אלו רק סימפטומים נקודתיים או שזו ממש הפרעה עקבית ונרחבת.

ישנם כאלו מביניכם שיודעים בוודאות להעיד על עצמם שהם ממש לא הפרעת הקשב. נניח לרגע שאת אחת מאלו. את מאלו שיודעות לתפקד בסופר יעילות. יש לך יכולת מאד גבוהה לגייס את הקשב שלך לטובתך ואין לך בכלל נטייה לאימפולסיביות או להיפראקטיביות. אבל גם את, אפילו את, מצטיינת קשבו וריכוז ככל שתהיי, אם תחשבי על עצמך במצב בו את מאד עייפה (השעה כבר 23:00 בלילה, את אחרי יום עבודה, הסעות לחוגים, ארוחת ערב , מקלחות, הרדמות וכיו"ב) ויש לך עוד הרבה משימות להספיק לסיים עוד הלילה (לגמור להכין מצגת לעבודה, לפרק את המדיח, לתלות כביסה, לבשל ארוחת צהריים לילדים למחר, להשאיר על השיש כסף למנקה שמגיעה מחר ועוד…) הרי שיש לשער שיהיה לך מאד קשה לגייס קשב יעיל לכדי ביצוע של כל אותן משימות. תצטרכי לקום , להימתח ולקפוץ קצת כדי לא להירדם בעודך יושבת להכין את המצגת (היפראקטיביות) ותמצאי את עצמך מגיבה ביתר עצבנות אם מישהו יפריע לך בביצוע אותן משימות (איפולסיביות). גם לך, מצטיינת "לעשות 8000 דברים במקביל" יקח הרבה יותר זמן לעשות כל משימה ומשימה ובטח שכמה משימות במקביל. ולמה? כי המח שלך עייף! הוא לא מספיק עירני!

 

באותם רגעים של עייפות בהם, על אף העייפות הזו, את חייבת לסיים את כל המשימות שלך , סביר להניח שתחווי  את מה שמישהו שנמצא בקצה האחר של הסקאלה (משמע שמאובחן עם הפרעת קשב) מרגיש כל יום כל הזמן.(רגע….זה אומר אם ככה שהמח של המישהו הזה עייף כל הזמן? שאלה מצויינת. תוכלי לקבל עליה תשובה בפוסט עתידי שיעסוק בדיוק בשאלה הזו. )

מישהו אחר יתכן ונמצא  בקצה האחר של הסקאלה , הקצה ה"פחות מתפקד", שזה אומר שיש לו  יכולת מאד נמוכה לגייס את הקשב שלו לטובת ביצוע משימות בהן הוא לא ממש מעוניין, ושיש לו נטייה מאד גבוהה לאימפולסיביות ולהיפראקטיביות.  אבל אצלו זה קורה לא רק בשעת לילה מאוחרת כשהוא עייף. זה קורה לו כל הזמן. אם אתה כזה, סביר להניח שתהיה מאובחן כאדם עם הפרעת קשב.
וישנם עוד הרבה שנמצאים איפשהו על פני הרצף של הסקאלה.  בין אם על כל שלושת המרכיבים (קושי ביכולת לגייס קשב, היפראקטיביות ואימפולסיביות) ובין אם על מרכיב אחד או שניים מבין השלושה.   אלו יאובחנו כבעלי הפרעת קשב קלה או בינונית.

בשל כך , המדד האבחנתי הרשמי הינו  לבדוק כמה סימפטומים של הפרעת קשב יש לאדם  ועד כמה הם משפיעים באופן משמעותי, עקבי וכרוני במספר היבטים תפקודיים בחיי היום יום שלו.
אצל ילדים, הדרישה הינה שהסימפטומים הופיעו לפני גיל 12 ושהם מפריעים לתפקוד של הילד לפחות בשתי מסגרות- נניח גם בבית הספר וגם בבית או גם בבית ספר וגם עם חברים.

כולנו יכולים לעיתים לא לזכור איפה שמנו את המפתחות של הרכב,  לחלום בהקיץ באמצע הרצאה, לקרוא עמוד שלם בספר ואז לשאול את עצמינו מה בעצם קראנו או לא להצליח לזכור לעשות 2 משימות פשוטות במקביל או אפילו בזו אחר זו. זה עוד לא אומר שיש לנו הפרעת קשב. זה אומר שלרגע חווינו סימפטומים של הפרעת קשב בשל נסיבות מסויימות (בין אם כי היינו עייפים , נרגשים או סתם שיכורים קלות).

זה כמו שכולנו יכולים לפעמים להיות עצובים, אפילו מאד עצובים וזה עוד לא אומר שיש לנו דיכאון. גם בקרב אלו שכבר מאובחנים עם דיכאון, הרי שכמו שיכול להיות למישהו  דיכאון קל, בינוני או קשה, כך גם יכולה להיות למישהו הפרעת קשב קלה, בינונית או קשה.    

ועוד דבר מאד מאד חשוב:
לא כל מי שקשה לו להתרכז, שקשה לו ללמוד,  שמגיב באימפולסיביות או שנמצא בתנועתיות יתר, הוא בהכרח מישהו עם הפרעת קשב! אלו יכולים להיות גם כל מיני קשיים המבטאים מצוקות אחרות. זה יכול להיות דיכאון, חרדה, התמודדות עם משבר טרי, לקויות למידה, שימוש בסמים/אלכוהול ועוד.
אי לכך , אל תמהרו לאבחן  את עצמכם או את ילדכם. השאירו את מלאכת האבחון לאיש המקצוע שהוא או פסיכיאטר ילדים או נוירולוג ילדים.

ADHD זה ממש שם מטעה ולא מדוייק ל- ADHD:

השם הזה מייצר לא מעט בלבול בהבנה של ההפרעה.
זוכרים? משמעות האותיות  ADHD הן :
Attention= קשב
Deficit= חסך
Hyperactivity= היפראקטיביות
Disorder= הפרעה
כלומר הפרעה שבמרכזה ישנו חסך של קשב.

ניתן להבין מכך שמי שסובל מההפרעה הזו נמצא בחסך תמידי של קשב , כלומר באופן תמידי חסר לו "קשב" ב"מיכל הקשב" שלו. זה כמו רכב שבאופן תמידי חסר לו דלק במיכל הדלק שלו ולכן קשה לו יותר לנסוע.
אבל….ויש פה אבל גדול:
לילדים עם הפרעת קשב אין חסך של קשב. זה לא שחסר להם "דלק" במיכל הדלק שלהם.  
יש להם מצבור קשב כמו לכל אחד אחר ב"מיכל הקשב" שלהם.   הבעיה שלהם, ה"הפרעה" שלהם,  היא שיש להם קושי משמעותי ביכולת לנהל נכון את מצבור הקשב שלהם. יש להם קושי ב"וויסות הקשב" שלהם.

זה כאילו שהמח שלהם הוא מסך טלויזיה ענק שקופץ במהירות שיא הלוך ושוב מערוץ אחד לערוץ שני לערוץ שלישי ורביעי וכן הלאה, ולמישהו אחר (לא להם) יש את השלט לטלויזיה הזאת. לפעמים יש להם קושי רציני ביותר למקד קשב במשהו, אבל בפעמים אחרות הם כל כך שקועים וממוקדים במשהו אחר שגם אם נקרא להם 10 פעמים הם כאילו לא ישמעו אותנו בכלל.

 

לפעמים קשה להם להישאר ב"ערוץ" אחד על "מסך המח" שלהם ליותר מחמש שניות ברצף והשלט (שלא בידייים שלהם) ממשיך להקפיץ אותם (כלומר את המח שלהם) מערוץ לערוץ לערוץ. אז הם במצב של תת קשב.
אבל בפעמים אחרות, הם תקועים בערוץ אחד בודד כל כך חזק (השלט נתקע לגמרי על ערוץ אחד) שיהיה ממש קשה לשחרר אותם מהתקיעות הזאת ולהעביר את השלט (כלומר, את המח שלהם) לערוץ אחר. אז הם במצב של קשיבות יתרה. הם "נעולים".
בחיי היומיום זה נראה כמו "אז איך זה שהוא לא יכול לשבת יותר משלוש דקות ברצף על שיעורי בית אבל בפורטנייט הוא יכול לשחק 6 שעות ברצף ולא לשמוע אותי כשאני קוראת לו 10 פעמים לבוא לאכול ארוחת ערב?"
נשמע מוכר?….

האמת היא שלפעמים הוא רוצה. הוא באמת רוצה להצליח לשבת על שיעורי הבית הרבה יותר משלוש דקות ברצף. הוא רוצה אבל הוא לא יכול. הוא מנסה, באמת מנסה, אבל זה לא מצליח לו. הוא רוצה להתמקד על הערוץ של "שיעורי הבית" אבל ה"שלט" לא אצלו ביד. מישהו אחר מחזיק בשלט והוא מעביר לו במח ערוצים בקצב מטורף ולא מאפשר לו להתקבע על הערוץ של "שיעורי הבית".  ואלוהים…..כמה שזה מתסכל. בעיקר כשאמא, אבא, המורה ובעצם הסביבה כולה ממשיכים להגיד לו שהוא לא מנסה מספיק ושהוא סתם עצלן ומפונק! אלוהים כמה שזה מתסכל!
אם כך, יתכן והשם המתאים להפרעה הזו הוא לא הפרעה של חסך בקשב כי אם הפרעה של קושי בוויסות קשב, וזה הבדל גדול.

הפרעה בקשב או הפרעה ב"מערכת ההפעלה"?

ADHD הוא שם מטעה להפרעת קשב לא רק מכיוון שהוא אינו מספיק מדגיש את קשיי הוויסות של הקשב ושם דגש על חסך בקשב,  כי אם גם , ואולי בעיקר, מכיוון שהסיפור העיקרי בהפרעת קשב הינו רחב הרבה יותר מאשר רק קושי בוויסות הקשב. הסיפור העיקרי הוא כל מה שנוגע ל"מערכת ההפעלה" במח שלנו.  

 

לתפקודים המוחיים ב"מערכת הפעלה" במח שלנו קוראים "תפקודים ניהוליים" (Executive Functions).
תפקודים אלו הם תהליכי השליטה הקוגינטיביים הגבוהים של האדם שלא נמצאים אצל שאר היונקים.
הם אחראים על היכולת ליזום פעולה, לסמן מטרה ולהתמיד לקראת המימוש שלה, לתכנן נכון את הזמן שלנו, לקבל החלטות, לדעת להתאפק ולא להגיב מיידית, להחזיק משימות בזיכרון ולבצע משימות אחרות בו זמנית, לדחות סיפוקים מיידים לטובת הגשמת מטרות ארוכות טווח ועוד.

מבחינה מוחית האונה המצחית היא האחראית על התפקודים הניהוליים וכאמור, בקרב ילדים עם הפרעת קשב, האזור המוחי הזה מתפתח לאט יותר ולעיתים ממשיך להיות פחות מפותח גם בבגרות.
בשל חשיבותם של כל התיפקודים האלו על חיינו השוטפים הם בעצם משפיעים על מהלך החיים כולו, הרבה יותר מהשפעתם על היכולת לוויסת קשב.  המחקרים מלמדים שפגיעה בתפקודים הניהוליים היא הקושי העקבי ביותר אצל הסובלים מהפרעת קשב, קושי שנמשך מהילדות לתוך הבגרות.
כלומר: גם כשאצל אדם מסויים חל שיפור באימפולסיביות שהיתה בולטת בילדות, או אפילו חלה רגיעה בהיפראקטיביות שאפיינה אותו כילד, השיפור בתפקודים הניהוליים יהיה קטן יותר בבגרות שלו.

אני ממש ממליצה לכם לקרוא בעיון רב את הפוסט על תפקודים ניהוליים . הבנה מעמיקה יותר של מה הם אותם תפקודים ניהוליים תשפוך הרבה אור על ההתנהגות של הילדים שלנו, אלו המאובחנים עם הפרעת קשב, ותוכל לאפשר לנו להבין טוב יותר את ההתנהלות היומיומית שלהם ,כמו גם לדעת טוב יותר כיצד נוכל אנו, ההורים שלהם, לסייע להם ביומיום.  
פרופסור ראסל ברקלי, אחד הפסיכיאטריים המובילים ביותר בתחום של הפרעת קשב, חוזר וטוען זה כבר כמה שנים שלדעתו יש לכנות את הפרעת הקשב לא הפרעה בקשב כי אם הפרעה בתפקודים ניהוליים.
תפקודים ניהוליים מכונים באנגלית Executive Functions.
הוא מציע להחליף את השם של ההפרעה מ- Deficit Hyperactivity Disorder) ADHD) ל- (EFDD– Executive Functions Deficit Disorder
   

מודעות והבנה:

ישנן לא מעט אסטרטגיות שיכולות לסייע בהתמודדות עם הפרעת הקשב, אבל מה שבעיקר עוזר זה קודם כל להבין איך המח של הילדים האלה עובד. חשוב מאד שאנחנו, ההורים שלהם, נבין זאת , אבל גם שהם עצמם יבינו זאת.
לעצם ההבנה של הסיבות לבעיה, משמע לעצם ההבנה של השוני במבנה המח אצל ילד עם הפרעת קשב, יש אפקט עצום בהגברת הנכונות שלנו להתאים את הסביבה עבור הילד על מנת למקסם את סיכויי ההצלחה שלו. אנו מבינים בכך שהתאמת הסביבה לילד היא התהליך החיוני, הרבה יותר מאשר  התאמת הילד לסביבה.

דמיינו ילד על כסא גלגלים. במקרה של ילד זה, המגבלה שלו מאד בולטת. ברור לנו שהוא לא יכול לקום, לשים את הכסא בצד ולהתחיל ללכת כמו כל ילד אחר. ברור לנו שהוא ממש היה רוצה לעשות זאת, אבל הוא פשוט לא יכול. הרי לרגע לא נעלה בדעתינו  לכעוס עליו על שהוא עצלן מכיוון שהוא לא מספיק מתאמץ ללכת. יהיה לנו ברור שעלינו להתאים את הסביבה החיצונית למגבלה שלו ולא לדרוש ממנו להתאים את עצמו לסביבה החיצונית .
כך למשל, אם נרצה שהוא יצליח להיכנס למבנה בית הספר, יהיה עלינו לשים לו רמפה בכניסה לבניין כך שלא יצטרך להתמודד עם מדרגות. אם נרצה שהוא ישב מסביב לשולחן בכיתה עם שאר החברים שלו, יהיה עלינו לרווח את המעבר בין השולחנות כך שהכסא שלו יוכל לעבור שם.

לילד עם הפרעת קשב יש גם מגבלות אמיתיות, בדיוק כמו לילד שיושב על כסא גלגלים. הבעיה הינה שהלקות שלו היא שקופה. לא רואים אותה. "כסא הגלגלים" שלו שקוף. לכן חשוב כל כך שלפחות אנחנו , ההורים שלו, ובתקווה שגם המורים שלו, נכיר לעומק את המגבלות שלו ונכיר בהן כמגבלות  אמיתיות ועקביות.
גם ילד עם הפרעת קשב זקוק ל"רמפות" שכאלו בכניסה לאזורים תפקודיים כאלו ואחרים בחייו.
בהדרגה נבין אילו "רמפות" הוא בדיוק צריך מאיתנו, איפה ומתי. בהדרגה נבין למשל שהעובדה שהילד שלי לא מסוגל לבצע שתי משימות פשוטות בזו אחר זו ("שים את התיק במקום ותשטוף ידיים לפני האוכל")  היא כי יש לו בעיה עם ה"זכרון העובד" שלו. נלמד להתאים את עצמינו ואת כמות ורצף ההוראות שאנו נותנים לו לקיבולת הזכרון העובד שלו. נעשה זאת כך שהוא יוכל לחוות הצלחה ולא שוב ושוב כישלון ותסכול מזה ש"מה כבר ביקשתי ממך? ולמה שוב לא עשית את זה?"…. (בעתיד הקרוב אפרסם פוסט בנושא זכרון עובד).

בהדרגה נבין למשל שהעובדה שהילד שלי אף פעם לא מאורגן  בזמן ותמיד מאחר לכל מקום , היא לא כי לא אכפת לו, אלא כי תפיסת הזמן שלו והיכולת שלו לתכנן זמן מאד מוגבלת.  בהדרגה אלמד כאמא כיצד להמחיש לו את הזמן , כיצד לפרק לו אותו ליחידות קטנות יותר כך שהוא ירגיש שיש לו יותר שליטה בתכנון הזמן שלו (בקרוב תוכלו לקרוא את הפוסט על תפיסת הזמן אצל ילדים עם הפרעת קשב).    

לראות (בעיקר) את ה"יש" ולא רק את ה"אין":

 

בדיוק כמו שילד על כסא גלגלים הוא הרבה מעבר לכסא הגלגלים עליו הוא יושב, כך גם הילד שלנו הוא הרבה מעבר ללקות הקשב שלו. אם יש משהו שאנחנו חייבים לו (ולעצמינו ) יותר מהכל, זה לשים את הפוקוס שלנו על מה שכן "עובד" בילד שלנו. על כל מה שהוא טוב בו ובעיקר על על מה שעושה לו טוב ! (בין אם זה בזכות הפרעת הקשב שלו ובין אם זה בכלל לא קשור להפרעת הקשב שלו). עלינו למצוא את החוזקות של הילד שלנו, את התשוקות וההנאות שלו, למצוא אותן ולהאיר לו אותן באור גדול.

כי אם יש משהו שהילד שלנו זקוק לו יותר מהכל, זה אותנו כפנס וכמראה לכל מה שיש בו, ולא רק תרופה שתתקן את מה שאין בו, ולילדים עם הפרעת קשב יש המון מה להציע לעולם!

 

הם לא פעם רגישים ונדיבים יותר, יצריתיים יותר, יוזמים יותר, מצחיקים יותר, מסוגלים להתמודד מעולה עם משימות בזמן חירום הדורשות קבלת החלטות מיידיות, להתמודד מעולה במצבים של לקיחת סיכון או במצבים של אי ודאות, הם ספונטניים ואותנטיים יותר, ובעיקר, ותזכרו זאת, יש להם יכולת מעולה למקד קשב , הרבה קשב ולאורך זמן, בנושאים שמאד מעניינים אותם!

עלינו כהורים ללמוד כיצד לסייע להם למצוא את אותם תחומים שיוציאו מהם את המיטב.
עלינו ללמוד לא רק כיצד להתאים את הילדים שלנו שוב ושוב לסביבה (הסביבה הלימודית, החברתית, המשפחתית ועוד) אלא גם ובעיקר כיצד להתאים את הסביבה אליהם. זאת על מנת  שהם יחוו את עצמם כמצליחים לממש את הגרסה הטובה ביותר שלהם, והיא ללא ספק מעולה הגרסה הזאת שלהם!

היה זה אלברט איינשטיין שאמר: "אם תשפוט דג ע"פ היכולת שלו לטפס על עץ, הוא יחייה את כל חייו מאמין שהוא טיפש". והיתה זו ג'סיקה מקייבי היוטיוברית שאמרה שזה נכון , אלא אם כן אותו דג יתפוס לרגע שיחה טובה עם דג אחר ויגלה שדגים לא אמורים בכלל לטפס על עצים. הם לא אמורים לטפס על עצים וזה בסדר! זה בסדר מכיוון שיש מספיק אוקיינוסים שמחכים להם שם בחוץ.אם כל הזמן תנסה לגרום לדג לטפס על עץ, מעולם לא תדע לאיזה מרחק הוא מסוגל לשחות וגם לא תדע כמה יפה הוא מסוגל לשחות!

התפקיד שלנו כהורים הוא לעזור לילד שלנו למצוא את האוקיינוס המתאים עבורו, לאפשר לו לצלול פנימה לתוכו ולהוכיח לעולם כולו ובעיקר להוכיח לו עצמו , שהוא יכול, ועוד איך יכול, לשחות. הוא יכול לשחות  כמו אלוף באוקיינוס הזה.  והוא בעיקר יכול להינות, אפילו ממש להתענג על השחייה הזו שלו.
התפקיד שלנו כהורים הוא לזכור שדגים לא אמורים לטפס על עצים , גם אם אנחנו חיים בלב היער והכל מסביבינו הוא רק עצים. ואם בכל זאת….ממש אין להם ברירה אלא להתמודד פה ושם עם עצים, התפקיד שלנו זה להבין שזה קשה להם, שהם לא עושים את בכוונה, שהם לא עצלנים, זה למצוא כל מיני "פטנטים" שיעזרו להם להיות דג שמדי פעם אין לו ברירה אלא לטפס על עץ, והפטנטים האלו יהיו יצריתיים ומלאי סבלנות ככל שנדרש לכך.

החברה בה אנו חיים היא "ספר ההוראות שלנו" לחיים. אנחנו לומדים איך המח שלנו עובד ואיך עלינו להתנהג ע"י זה שאנו צופים באחרים סביבינו ובהתנהלות היומיומית שלהם. כשהילדים שלנו אינם מצליחים להתנהג כמו הילדים האחרים בכיתה שלהם  או כמו האחים שלהם בבית, הם עלולים להרגיש שהם "מקולקלים". ככה לעיתים מרגישים הילדים שלנו, אלו עם הפרעת הקשב. כאשר אנו ההורים כל הזמן מתעסקים בלנסות "לתקן" את הקלקול הזה שלהם, הם עלולים להרגיש שאין בהם שום דבר אחר מלבד ה"קלקול הזה", ושאולי בכלל הם מקרה אבוד.

לכן התפקיד הקריטי שלנו כהורים הוא שוב ושוב, בכל דרך אפשרית, להעביר לילדים שלנו  את המסר הבא:
אתם לא מקולקלים.
אתם לא מוזרים.
אתם לא טפשים.
אתם לא עצלנים.
זה נכון. המח שלכם עובד אחרת.
אתם שונים.
אתם מיוחדים ואתם מופלאים.
ובעיקר….
אתם לא לבד.
יש מי שרואה אתכם.
רואה אתכם בקושי שלכם אבל גם בייחוד שלכם.
יש  מי שרואה את ה"יש" שבכם ולא מנסה רק לתקן את ה"אין" שבכם.
ויש בכם כל כך הרבה "יש".

ומילה אחרונה לכם ההורים, לנו ההורים:

להיות הורה לילד עם הפרעת קשב זו משימה מאד לא פשוטה.
היא דורשת סבלנות אין קץ, יצירתיות וטונות של יכולת הכלה.
להיות הורה לילד עם הפרעת קשב זו משימה מאד לא פשוטה.
היא דורשת להתמודד עם מבטים שיפוטיים, ליחשושים ואצבע מאשימה כזו או אחרת מהסביבה.
לעיתים אפילו מהסביבה הקרובה והאוהבת שלנו.
להיות הורה לילד עם הפרעת קשב זו משימה מאד לא פשוטה.
היא דורשת מאיתנו חמלה.
חמלה  כלפי הילד שלנו,
אבל קודם כל חמלה כלפי עצמינו.
מותר לנו לטעות מדי פעם.
מותר לנו לאבד את זה מדי פעם.
מותר לנו לא להכיל מדי פעם.
מותר לנו להתעייף.
מותר לנו לנוח.
מחר יום חדש.
נוכל לנסות שוב.
אנחנו והם. הילדים שלנו.
ועם קצת תמיכה שלנו זה לזה ועם פה ושם מילה טובה, חיוך ונשימה עמוקה,
אין לי ספק שנצליח.