אני אלון. ילד בן 12 המאובחן כילד עם הפרעת קשב.
אני מתנהל ביום יום כמו כל ילד עם הפרעת קשב.
התנהלות בבית, בבית ספר, בחוגים, בשיעורי בית, במפגש עם חברים ובכלל.

מתנהל?

אז זהו שלא ממש.
שם בדיוק הבעיה שלי.
בדבר הזה שנקרא "להתנהל".

כי…..הפרעת קשב ו"להתנהל" לא ממש הולכים ביחד, ומי כמוכם כהורים יודע זאת.

בחרתי לכתוב מכתבים בהם אני מספר על הקשיים שיש לי ב"להתנהל" עם החיים שלי.

והאמת היא, שלא רק על קשיים אני כותב. 
אני כותב על כל מיני רגעים שמתאפשרים, לעיתים בגלל ולעיתים בזכות,
ה"התנהלות" האחרת הזאת שלי,
שאנשים גדולים וחכמים החליטו כנראה לקרוא לה "הפרעת קשב".

אה, ויש עוד עניין. 
אני, "אלון", זה שכותב לכם, אני לא באמת קיים ולא באמת אני זה שכתב את המכתבים האלה.
דלית כותבת את המכתבים האלה בשמי.

דלית היא פסיכולוגית קלינית והיא המציאה אותי, את הדמות שלי ואת כל המכתבים שלי.
בקליניקה שלה דלית פוגשת כל יום ילדים, כל מיני ילדים בכל מיני גילאים.
לא לכולם יש הפרעת קשב, אבל להרבה מהם יש. 
הרבה מהם הם סוגים  שונים של "אלון".

דרך כל אותם ילדים היא מבינה ומרגישה את העולם הזה שנקרא להיות ילד עם הפרעת קשב.
בהשראתם  של הילדים האלה, היא המציאה את הדמות שלי, את אלון, ואת המכתבים שאני כביכול כותב לכם. 

המכתבים שלי הם ערבוביה של רגשות, מחשבות והתנהגויות של ילד, כמוני, ביחד עם כושר התבוננות וכתיבה של מבוגר, כמוה. 

גם השפה בה כתובים המכתבים,  היא ערבובייה של שפה של  ילד, כמוני, ביחד עם שפה של מבוגר, כמוה. 

המטרה של כל אותם מכתבים היא לאפשר לכם , ההורים של כל מיני "אלונים" כמוני, להצליח ולהבין קצת יותר טוב מה באמת עובר עליו, על הילד שלכם, בכל אותם רגעי "חוסר קשב" שלו. 

המטרה היא בעיקר , לאפשר לכם להבין זאת, לא ע"י הסבר פורמלי ומלומד של איש מקצוע בתחום, כי אם ע"י תיאור החוויה עצמה אותה הוא , ה"אלון" האישי שלכם כותב לכם (כביכול) בגוף ראשון.

הבנתם? מקווה שכן.
ואם לא….אז אני בטוח שתבינו אחרי שתתחילו לקרוא את המכתבים שלי.

יאללה לכו לקרוא.
לקרוא זה חשוב.

אז….תודה,
ממני, אלון.
(ותודה גם מדלית).